ארבע אמות של (היעדר) השראה

אישה של ארבע אמות / מירי וסטרייך

אֲנִי אִשָּׁה שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת.

הָרוּחַ הַגְּדוֹלָה לֹא נוֹשֵׂאת אוֹתִי לֶהָרִים הָרְחוֹקִים,
הִיא הוֹדֶפֶת אוֹתִי חֲדָרַי,
וְשָׁם הִיא נוֹשֶׁבֶת בִּי וְנוֹשֶׁבֶת –
עַד אֲשֶׁר אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה.

הָרוּחַ הַגְּדוֹלָה בּוֹנָה עָלַי סֻכָּה
לְמַרְגְּלוֹת הַיָּם,
וּמְקַשֶּׁטֶת דָּפְנוֹתֶיהָ בְּשׁוּנִיּוֹת תְּפִלּוֹתַי.
וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת בָּהּ וְהֵן מִצְטַלְצְלוֹת סְבִיבִי,
עַד אֲשֶׁר אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה.

וְכָל הַנְּחָלִים זוֹרְמִים אֵלַי,
וְכָל הָעֲרָבוֹת שָׁרוֹת לִי, וּבִכְיָן – שִׂמְחָה.
וְסֻכַּתִי הִיא חֲדָרַי, הִיא הֶהָרִים הָרְחוֹקִים.
וַאֲהוּבַי פּוֹסְעִים אִתִּי בְּאַרְבַּע אַמּוֹתֶיהָ,
וְהִנֵּה הִנָּהּ אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה.

*************************

פטר דה-פריס (Peter De Vries) היה כותב אמריקאי שנון אך לא חשוב במיוחד שבילה על-פני כדור הארץ בין 1910 ל-1983 והתחבב על כמה אניני טעם בהומור הדק שלו (קישור). לא מן הנמנע שכמו רבים כמותו אף הוא היה נשכח לחלוטין, אילולי ציטוט אחד שלו שנתחבב על אנשי ספרי ההדרכה העצמית והפסיכולוגיה בשקל. "אני כותב כשיש לי השראה", אמר דה-פריס בראיון עיתונאי, "ואני מוודא שיש לי השראה כל בוקר בשעה 09:00". גרסון אוטל (Garson O’Toole) המתחקה לפרנסתו אחרי מקורם של ציטוטים מצא שלרעיון המלבב הזה יש יסוד גם בדברים שאמרו ויליאם פוקנר ואפילו הרמן ווק שהוא לגמרי אחד משלנו (קישור). כך או כך, איזה בולשיט.

יצא לה שם רע להשראה. היא הפכה להיות נחלתם של ציירים חתוכי-אוזן, משוררים חובבי טיפה מרה ושלל טיפוסים שאמנתם אומנותם (או להיפך) והם מעניינים בעיקר את עצמם. אבל האמת היא שהשראה מהווה מצרך יום-יומי בהרבה, היא הטעם לחיים והיא נמצאת ממש בבסיס של פרמידת מסלאו של כל אחד מאתנו. קשה לשאת את משא היום-יום בלי השראה, קשה לגשת אפילו למשימות הפשוטות ביותר, קשה לחייך. הצרה היא שבניגוד למים או מזון קשה לכמת אותה לנוסחאות כימיות. יותר מזה, אין דרך לדבר על השראה בלי להישמע מתנשא; והתנשאות היא החטא השמיני והחמור ביותר בישראל של היום. כי אתה יכול לדחוף, לחמוד, להתעצל או לפזר פניני טיפשות, אבל חלילה לך מלהתנשא.
אני לא מתיימר לפצח את האלכימיה הזו, אבל רוצה לנסות לתאר אותה מהזווית האישית שלי, לצייר קווים להעדרה. בבסיסה ההשראה היא תחושה של ביתיות, זיהוי בינך ובין מטרותיך והעולם; אבל לא מדובר בזיהוי שטחי, לא בזהות אינטרסים אלא בחיבור נפשי עמוק בהרבה; בתחושה שהמקום והזמן והלך הרוח ואתה הם אחד. ומכאן הקשר בין חוסר ההשראה לתחושות של גלות שהוא גם הקשר בין עקרות לעקירה.
ובאשר אלי, שום השראה לא פוקדת אותי מאז שעקרתי מירושלים אל המקום בו יבחן (או לא) העם בישראל. זה לא שיש לי בעיה עם עומר או באר-שבע (למעשה יש לי, אבל אשים את זה כרגע בצד), זו התחושה העמוקה שאני מסיפור אחר. ומחוץ לביתי, ומעבר לאשתי, אני מרגיש קצת כמו חתיכה של פאזל שפשוט נתקעה בקופסה לא לה, ומכל אלפיים החלקים האחרים היא מתקשה למצוא את המקום בו היא פשוט תחליק בנוחות למקומה.
קצת נמאס לי להתנצל שלא די לי בביתי, שאינני איש של ארבע אמות, ששום רוח לא מנשבת בי בין ארבע קירות. ופתאום אני מקנא כל כך במירי, שכתבה את השיר הזה והייתה מורתי לספרות (ועשתה עוד כמה דברים חשובים בהרבה) ותמיד הטיפה לנו בשיעורים על ההשראה שבנורמליות והזהירה אותנו מהמיתוס הנלוז של חיים על הקצה. ולפני כמה שנים, זמן קצר לפני ראש השנה, היא הרגישה שהרחקתי מדי בחיפוש אחרי השראה ושלחה ממרחקים את ידה למשוך באוזני. "מספיק. בוא הביתה", הבהב הסלולרי בכיסי כשעיני קרועות לרווחה אל מול אתר הבנייה המפלצתי בהדסון יארדס וצופות אל עשרות הרכבות שנעות בכל הכיוונים במקביל בדרכן אל יעד ברור (קישורקישור).
והרגע הסמלי ההוא חוזר אלי עכשיו, כי למרות שהייתי לבד ובארץ זרה ובשפה זרה, הייתי שם יותר בבית מבביתי הנוכחי; וכי הרוח אולי לא נושאת אותי להרים הגדולים אבל ממגנטת אותי אל הערים הגדולות, בהן אני מרגיש חלק ובתוכן אני מוצא את קהילותי ובין קרביהן נחה עלי ההשראה ואני יוצר את היום-יום שלי. ואני מלא הערכה לארבע האמות של מירי, למלאות שהן נופחות בה, כי ארבע האמות הללו הן באמת ביתה. אבל אני, מה לעשות, זקוק גם לארבע הרוחות, לתחושת המון האדם, להחלפת מחשבות מתמדת, לתחושה שאני לא לבד.
ורק לעת לילה, כשאני מחבק את אהובתי, אני מתמלא מזיווה, מנחם את עצמי ואומר לא נורא, הסתגל לך, אולי מחר לא אהיה גולה ומתוסכל, אולי מחר אמצא את דרכי גם לסיפור הזה, אולי כמו ההבזק היומי של כיפת הסלע בדרכי לעמל יומי, גם בנגב לא אהיה גולה ויזהיב לי בדל השראה.
20160801_133009.jpg
(כניסת הרכבות לכיוון Penn Station, צילום עצמי; ניו-יורק, 2016)
מודעות פרסומת

על עירי ועלי

כואב לי בירושלים, כואב לי בירושלים שלי,

בירושלים שאתם לא מכירים.

כאבי פנטום, כאבים של נוכחת ונפקדת, כאבים של געגוע מתמיד לחד-פעמי.
כאבים של געגוע לאמצע,
לבית.
***
20150516_145249.jpg
לפני יותר מעשור, הקדישו ינאי עופרן ואורן הרמן פרק מצוין לעיר ירושלים במסגרת סדרת התעודה "אז הרצל אמר"; כיאה לשני מהגרים תל-אביביים הם בחרו בכותרת הפרובוקטיבית "ואם אשכחך?" ולא חסו על עיר מולדתם. במסגרת המבט הפסימי-מלנכולי שלהם (שאולי היה נכון לזמנם), הם ראיינו בין-היתר סופר חצי-ידוע תושב העיר; "כל הארץ היא תריסולים", הוא הסביר, "רק ירושלים היא אחרת ולכן היא מעניינת לכתיבה".
קשה לחשוב על דימוי מוצלח להבדל בין ירושלים לישראל מאשר התריסול, המצאה ישראלית כעורה מסוף שנות החמישים ששימשה לסגירה זולה ומהירה של מרפסות השיכון (קישור). התריסול השתלט על הנוף הישראלי, מנצח בהפרש צמוד את דוד השמש והאנטנה. אבל איכשהו בירושלים הוא וחבר מרעיו בולטים פחות, כעורים פחות, מוצנעים ונכלמים לעומת המרכיבים הקטנים שיוצרים את המכלול אותו זיהה דוד קרויאנקר בספרו האחרון (ירושלים: אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, כתר, 2017; קישור).
ירושלים היא לא רק הייחוד האדריכלי, היא גם הסביבה האנושית המאוד לא-הומוגנית; היא השיחה שנעלמה מישראל הגדולה. ירושלים היא הפרופסור, הערס, תושב הכפר הערבי והחרדי שמקיימים שיחה מתמדת, גם אם הם בכלל לא רוצים בה. ירושלים היא הפרופסור הערבי והגיי הדתי ואיש ההי-טק החרדי. ירושלים היא העיר שיש בה שכונות חרדיות ושכונות ערביות ושכונות חילוניות, אבל היא לא באמת מאפשרת לך לגור ליד אנשים כמוך ולכן יש בה הרבה אמצע.
זו לא ירושלים של החדשות, זו של הגז המדמיע ומהומות הדמים וחוסר הסבלנות; הירושלמים כופרים בירושלים הזאת. זו ירושלים שמתקיימות בה תפילות משותפות לשייחים ורבנים, שצמחה בה יוזמת שלום דתית, שיהודים וערבים אוכלים בה ביחד ונופשים בה ביחד ולומדים בה ביחד ונאלצים להכיל את האחר ומצוא את המשותף. זו ירושלים שסצנת ארוחות השבת שלה מערבבת ללא היכר בין דתיים לחילונים, שהצמיחה עשרות בתי-כנסת על הרצף שיוצרים מדי שבת יהדות חיה מאוד וישראלית מאוד ושהולידה את הכשרות החברתית והמניינים השוויוניים ועוד עשרות יוזמות דומות של גישור ובנייה.
זו ירושלים של רוח, על ספריותיה הרבות והטובות, השיחה האינטלקטואלית, חנויות היד-השנייה של הספרים היהודיים ישראלים. זו ירושלים של "תמול שלשום" של עגנון קשישא ושל "עיר ימים רבים" לשולמית הראבן ושל "סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז ושל עמיחי ושל זלדה. זו ירושלים שצומח בה מגזר יהודי חמישי של מי שאינם חפצים בהגדרות ולוקחים אחריות מלאה על תרבותם.
***
20150714_215658.jpg
זה נכון, זו ירושלים אלטיסטית, אינטלקטואלית מאוד, אישית מאוד. לצדה מתקיימות גם ירושלים אחרות.
יש גם ירושלים של "לה פמיליה", ויש גם ירושלים של דרשות הסתה במסגדים, ויש ירושלים של פחד מפיגועים, ויש ירושלים של מכות לחיילים בבתי-כנסת חרדיים, ויש ירושלים סתמית בשכונות סתמיות שהן ניסוי לא מוצלח בארכיטקטורה, ויש ירושלים של סבל ומחסומים מאחורי הגדרות, ויש ירושלים של אגף גבייה אטום בעירייה, ויש ירושלים של עוני עמוק עד כדי רעב ללחם ממש, ויש ירושלים של קור חורף מקפיא.
יש, אז מה זה נוגע לירושלים שאת היעדרה אני כואב, אותה תיארתי?
ולמה קיומן של ירושלים אחרות הופך את ירושלים שלי לפרי דמיוני?
***
שנתיים וחצי אפס-אפס גרתי בירושלים ולא היו לי מעולם שנתיים מעצבות וחשובות ובונות כמו השנתיים האלו.
ירושלים נתנה לי את זהותי. ירושלים נתנה לי את אהבתי הגדולה, את אשתי. ירושלים הביאה אותי סוף-סוף להשלים עם עצמי. "אתה בסדר", היא לחשה באוזני, "יש לך בית", היא הוסיפה.
ובימים האחרונים עזבתי את עירי ואני מתעורר כל בוקר אל מול העיר הגדולה תל-שבע, על שאון מסגדיה ואנשיה, סוסיה וכלביה.
צופה מתוך וילה בג'ונגל, ממקום 9/10 במדד החברתי כלכלי של ישראל למקום 1/10. הנוף אוריינטליסטי (קישור).
***
ואני מחפש בקדחתנות אחרי ירושלים שלי. "עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה", הובטח בספרי (דברים א); נו אז שתתרחב קצת…
ואני יושב בקפה סתמי, במרכז מסחרי סתמי, בעיר סתמית, מחפש את עצמי.
מנסה כבר יותר משבועיים לצוד בדל השראה, למצוא איזה חרך קטן שיאפשר לי לעלות על הגל ולהתחיל לעבוד, ליצור את יצירת היום-יום, לעשות.
ואולי אני נוסטלגי מדי, ואולי אני מיפה את העבר גם אם הוא קרוב, ואולי אני עילאי ומתנשא, ואולי אני מדגים היטב את אפקט פיגמליון. אז מה?
***
ואולי הגעגוע החמוץ-מתוק הושיב אותי סוף-סוף מול המחשב, העלים לשעתיים את קולות הרקע מסביב, העתיק אותי למקום אחר.
אולי אצור לעצמי ירושלים.
ואולי זה בלתי אפשרי, ואולי אכשל, אז מה?
IMG_20170731_230439
התמונות – צילום עצמי, בהתאמה:
יום שמש בפארק טדי קולק,
גרפיטי בעיר העתיקה,
ט' באב בעופל

על התודה

מודה אני / מאיר אריאל
מודה אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי
ועם ביתי
ועם קרובי וידידי ועם בני עמי
ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם
אשר בראת.

בלאט, חרש חרש
אט אט, טופפות
עתידות עתידות לקראתנו,
ואת מחייכת אלי מתוך השינה.
יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד,
זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר
את צוחקת אלי
מתוך מתוך השינה.

*************************
הימים האלה, ימי הפרידה שלפני החתונה בהם חזרתי לכמה ימים לנוף הילדות, הם מבחינתי גם ימים של תודה לבורא עולם. ומכל התודות עולות וצפות בי דווקא אלו הפחות שגרתיות, התודות על אותם צמתים לא ידועים. בחלקם לא בחרתי, בחלקם לא ידעתי מה המשמעות של בחירתי, בחלקם לא ידעתי לאן תוביל הבחירה; וכולם הובילו אל הבית אותו דקלה ואני מקימים בעוד כמה ימים.
תודה על הבית שבו גדלתי, כבן זקונים אחרי שנים רבות של ציפיה.
תודה על הבחירה ללמוד במוסד חינוכי אוונגרדי בין פרדסי כפר-גנים העקורים, שם נפתחו עבורי כל החלונות.
תודה על האומץ להתחיל ללמוד באוניברסיטה כנער ועל כל חיבוטי הנפש שבאו עם ההחלטה הזו.
תודה על ההתגלגלות לשירות צבאי ארוך, משמעותי ומאוד לא שגרתי שבתחילה היה נראה כדבר שהכי פחות מתאים לי  וכיום אהבתי אליו עולה מבין צווי המילואים.
תודה על הזכות לפקד, לגעת באנשים ולשנות במשהו את מסלול חייהם.
תודה על פגישות אקראיות בעולם האקדמי שגרמו לי להבין איזה חוקר אני ומה אני רוצה לעשות בחיים.
תודה על מורים ומנחים המלווים אותי ולא נרתעים מהאמירה שהמחקר האקדמי הוא פלטפורמה ושהיעד הוא שינוי בחברה הישראלית.
תודה על טיול אחד ספונטני בצרפת, עם 30 ק"מ הליכה בכל יום, שלימד אותי את נפלאות השיטוט והעובדה שמחשבות חדשות ומסקנות גדולות לא יכולות להיוולד בחלון זמן מוגבל בלו"ז בין 22.00 ל-22.15; ושכל אדם, גם אם אינו וולפגנג מוצארט או קלוד מונה, צריך השראה.
תודה על ההחלטה שלא להתחתן בגיל צעיר כשהזהות שלי עוד לא מגובשת, למרות הלחץ, למרות שזה מה שנהוג או מקובל.
תודה על העקשנות שניטעה בי למצוא את הקשר שלי לעולם היהודי; גם אחרי חוויות שהשטיחו לי אותו וגם אחרי מפגשים עם מי שטענו שלהם ורק להם ניתנה כל האמת ממי שאמרה.
תודה על נסיעה אחת לניו-יורק (שכמעט כמעט בוטלה) בין אזעקות בימי מלחמה ; נסיעה שגילתה לי את אמריקה כפסיפס יהודי עשיר ומגוון שאינו מציית להגדרות ושם לעצמו יעד להיות רלוונטי, לומר משהו על העולם בו אנו חיים.
תודה על הדחיפה להעתיק את עצמי לירושלים, עיר שגם אחרי שלושת אלפים שנה לא נתחלקה לשבטים; עיר שיש בה רצף ישראלי-יהודי היוצר את האמצע שכל כך חסר בארץ הזו.
תודה על הזכות ללמד את הסיפור הישראלי שאני כל כך אוהב לחיילים ולסטודנטים, לישראלים ולזרים.
תודה על מורים, מנחים וחברים שאני אוסף לאורך הדרך.
תודה על שפגשתי את דקלה (כששנינו לא שמנו לב האחד לשניה) ואז פגשתי בה שוב (כשמבחינתי זה לא היה רלוונטי) ואז פגשתי בה שוב (כשמבחינתה זה לא היה רלוונטי) ואז פגשתי בה שוב (הפעם בלי צורך בסוגריים).
תודה על מה שיבוא והלוואי ותמיד תהיה סיבה לומר תודה.

על ירושלים, מתווה הכותל והצלחות חינוכיות

לְכָל אֶחָד יְרוּשָׁלַיִם / נתן יונתן

לְכָל אֶחָד יֵשׁ עִיר וּשְׁמָהּ יְרוּשָׁלַיִם
שֶׁהוּא אוֹלֵם לָהּ חֲלוֹמוֹת
עַד שֶׁתַּעֲלֶה בָּהָר פְּרִיחַת הַלַּיִל
לְהָאִיר לוֹ בַּעֲרֹב יוֹמוֹ.

לְכָל אֶחָד יֶשְׁנוֹ מָקוֹם בִּירוּשָׁלַיִם
שֶׁהוּא קוֹרֵא לוֹ אַהֲבָה
כְּשֶׁיָּבוֹא בַּסּוֹף יָחֵף וְקַר אֵלַיִךְ
יִמְתְּקוּ הָאוֹר וְהָאָבָק

יֶשְׁנָהּ עַצְבוּת וּשְׁמָהּ דּוֹמֶה לִירוּשָׁלַיִם
וּבִנְגִינַת צְלִילֵי פַּעֲמוֹנִים
שִׁיר אַחֲרוֹן יֵרֵד מִגֹּבַהּ מִגְדָּלַיִךְ
לְנַגֵּן אֶת שְׁמוֹ בָּאֲבָנִים.

מֵעֲפָרֵךְ יְרוּשָׁלַיִם
יָאִירוּ לוֹ פִּרְחֵי הַלַּיִל.

 

האמת היא, גם אם במבט ראשון נראה הדבר מפתיע למדי, שהעיסוק המתמשך בהסדרי התפילה בכותל המערבי מהווה את אחת ההצלחות הגדולות של מדינת ישראל. הצלחה שעל ממדיה לא נוטים לדבר ושאת השלכותיה כנראה שאיש לא לקח בחשבון.

לא לחינם דווקא הסוגיה הזו, הסמלית בלבד, תופסת את תשומת הלב הציבורית בישראל. לאורך שבעים שנות מדינה, עלו וירדו סוגיות שונות ביחסי ישראל תפוצות; אך מעטות מאוד מתוכן הגיעו לעמוד השער. העניין הוא שהסדרי הפילה בכותל מעניינים יותר ויותר ישראלים ולאו דווקא כי הם רוצים לחזק את הקשרים עם בני הדודים ממנהטן.

הרבה השתנה בעשור וחצי האחרון בכל מה שקשור ליחסם של הישראלים לכותל המערבי. לפני כשתיים-עשרה שנים, בעת שכיהן כשר לענייני ירושלים, חשף נתן שרנסקי כי 50% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל לא ביקרה מעולם בירושלים. נתונים אלו הצטרפו לנתונים אחרים שנאספו בצה"ל וגילו שכשליש מהטירונים הכלל-צה"ליים לא ביקרו בכותל מעולם.

כותרות העיתונים (ובעיקר אלו הדתיים) זעקו כנגד הנתונים המביכים ועודדו תהליך של עיסוק בנושא; ואכן משרדי הממשלה, צה"ל ופילנתרופים שונים פתחו את הארנק. לא חלף זמן רב עד שמערכת החינוך הממלכתית, חיל החינוך, תנועות הנוער ואפילו המתנ"סים המקומיים החלו להציע ימי סיור חינם בירושלים ובשיאם ביקור חגיגי בכותל המערבי.

ביולי 2009, זמן קצר לאחר מינויו, הבטיח שר החינוך גדעון סער "לוודא שתלמידי ישראל, גם במסגרת בית הספר היסודי, גם במסגרת בית הספר התיכון, מבקרים בירושלים" (21/07/2009). למרבה ההפתעה הוא עמד במילתו, הוכחה לכך שכשבאמת רוצים לקדם משהו "גם מטאטא יורה", כמאמר הפתגם היידי החביב. גם השינויים המהותיים במשרד החינוך בתקופות סער – הרב פירון – בנט, לא הצליחו לבטל את התכנית.

"הקרן למורשת הכותל", גוף ממשלתי בראשו עומד רב הכותל, הפכה לאחד מארגוני החינוך היעילים ביותר בישראל. הקרן מציעה מערכת ידידותית וחינמית של טקסי בר-מצווה בכותל, אטרקציות תיירותיות העושות שימוש בטכנולוגיה מתקדמת, מחירי ביקור מוזלים וטיולים בחינם לבני נוער, עולים חדשים, קשישים, ניצולי שואה ועוד. כל אלו הביאו לאתר אלפי ישראלים שיתכן ולא היו מבקרים בו אילולי כן.

אז הנה, המוני בית ישראל עולים לירושלים, מבקרים בכותל ולפתע הנושא מעניין אותם – הם עוד לא יוצאים להפגין ברחובות, אבל אכפת להם. הכותל הוא לא אתר ערטילאי שנמצא מעבר להרי החושך, אלא מקום ממשי שנקשר עם חוויות וזיכרונות אישיים.

הישראלים הללו לא בהכרח מזדהים עם הרפורמים או הקונסרבטיבים, אבל הם ודאי לא רואים באתר הלאומי בית-כנסת שמרני שאת ניהולו ניתן להפקיד בידיהם של החרדים. הישראליות הללו לא בהכרח משכימות קום כל ראש-חודש ונלוות לנשות הכותל, אבל הן בהחלט זוכרות (ונראה שלא בחיבה רבה) שהן נאלצו לעמוד על כיסא פלסטיק בשמש הקופחת כדי לצפות בבר-המצווה של בניהן כי מישהו הגביה להן את המחיצה.

כך, לאור הצלחה יוצאת דופן של תהליך חינוכי הופך הכותל לנושא "חם" שלא יורד מסדר היום; הקרן למורשת הכותל שנאבקת על צביונו האורתודוקסי של האתר רצתה להפוך אותו לבית של כל יהודי ולרוע מזלה היא דווקא הצליחה. כך, גם התנועה הרפורמית שבהגות התאולוגית שלה מסתייגת מאוד מקשר עם אבנים מסוג כלשהו הופכת לחלק מהמאבק; כך הופך דיון במנהגי התפילה של זרמים בעם היהודי, לנושא מרכזי. צריך להבין עד כמה זה יוצא דופן: נושאים כמו ביטול עבודות תשתית במיליוני שקלים בשבת, הפרדה דה-פאקטו של אוטובוסים בניגוד לפסיקת בית המשפט ודיון עקרוני באשר לתנאי השילוב של חרדים אקדמיה, גירדו לרגע את התודעה הציבורית ונעלמו, הדיון בהסדרי התפילה בכותל לעומת זאת כאן בשביל להישאר.

ועבורנו, הישראלים הממוצעים, דתיים, מסורתיים וחילונים, זה פשוט נהדר. לא רק כי יש כאן הדגמה מופלאה לאופן בו ללקחים ומסרים חינוכיים חיים משל עצמם, לא בהכרח כי יהיו לדבר תוצאות מעשיות; אלא כי סוף-סוף נוצר חיבור אותנטי בין ישראליות ליהדות. כפי שמעידים באופן עקבי הנתונים, הישראלים מרגישים יהודים יותר, אבל זה ממש לא אומר שהם מוכנים שמישהו אחר יגדיר להם "מהו יהודי".

על הצורך בסיפור, מאה מעלות פרנהייט, טראמפ והיום שבו התחלתי להבין את אמריקה

בעיית זהות / יונה וולך

צִפּוֹר מָה אַתְּ מְזַמֶּרֶת

מִישֶׁהוּ אַחֵר

מְזַמֵּר מִגְּרוֹנֵך

מִישֶׁהוּ אַחֵר

חִבֵּר אֶת שִׁירֵך

שָׁר בַּבַּיִת

דֶּרֶך גְּרוֹנֵך.

צִפּוֹר צִפּוֹר

מָה אַתְּ שָׁרָה

מִישֶׁהוּ אַחֵר שָׁר

דֶּרֶך גְּרוֹנֵך.

*************************

כשמד הטמפרטורה חצה את ה-100 פרנהייט התחלתי לחשוב שלא בטוח שהרעיון כל-כך מוצלח. ביום הקודם כבר ניסיתי לצאת לכיוון והחום פשוט המם אותי, לא אפשר לי לנשום. נעצרתי איפשהו ליד פורט מאייר (Fort Myer), מתנשף למדי, כשקצין מארינס פחות מתנשף (במדי אימון גופני, בחיי שיש דבר כזה), תהה בעצם מה אני עושה שם. אחרי שהסביר לי בקווים כלליים את חוקי הפרבר האמריקני (רחובות לא נועדו ללכת בהם), הוא ניסה לברר בעדינות מה הסיפור שלי, מה הביא אותי לשם, למה להגיע לבקר באתר לאומי כל-כך שאין לי אליו קשר ישיר, במקדש האמריקאי כל-כך של ארלינגטון.

כמה שעות לאחר מכן, בחום לא פחות מהביל, כשאני משרך את רגליי בין אלפי משוכות קבר זהות, מתרחק מהאנדרטאות הגדולות ומהמסלול המומלץ, התחלתי להבין על מה הוא מדבר. זו אמריקה אחרת, עם סיפור אחר. אלו לא חיי הפרבר השקטים, לא השיממון העצל של המיד-ווסט ובטח לא ארמונות הזכוכית והפלדה של הערים הגדולות, זו אמריקה שהקריבה עבור העולם קורבן גדול, עמוק וכבד ממה שניתן להעלות על הדעת. 6,867 חיילים אמריקנים נפלו בשנים האחרונות בעיראק ואפגניסטן (קישור, קישור), 2,475 מתוכם היו בגילאי 18-22; הם מצטרפים ל-58,209 אמריקאים שנהרגו במלחמת ויאטנם, 36,516 שנפלו במלחמת קוריאה, 405,399 שנפלו במלחמת העולם השנייה, 116,516 שנפלו במלחמת העולם הראשונה (קישור). עוד ועוד מספרים, עוד ועוד קברים לבנים זהים פרוסים על הגבעות המוריקות אל מול הפוטומק, עוד ועוד משפחות שחייהם סטו ממסלולם, עוד ועוד חיים שנקטעו.

20160728_110152

ואז אל מול אתוס מגיני החירות שלחמו את מלחמתם במרחק אלפי קילומטרים מביתם, דגתי מהתרמיל את "היסטוריה עממית של ארצות-הברית", רב-המכר של הווארד זין (Howard Zinn) שיכול אף לשמש כמעצור לדלת לעת-מצוא. הספר של זין פופולארי באופן יוצא-דופן; זה ספר אקדמי שהיווה למעשה פרויקט חינוכי רחב בהרבה (קישור) עם גרסאות שהותאמו לקהלי-יעד שונים ואפילו סדרת טלוויזיה נלווית. בבסיס הספר שחיטה גסה של האתוס האמריקני, מקולומבוס, דרך וושינגטון ועד מלחמת העולם השנייה. יותר ממליון אמריקנים צלחו את אלף עמודי הספר וגם כמה עשורים לאחר שנכתב הוא מוצג בהבלטה על שולחנות חנויות הספרים. זין שחילק את זמנו בין כתיבה אקדמית ביקורתית לפעילות בתנועות הנאבקות למען זכויות האזרח וכנגד המלחמה, נחשב לייצוג מובהק לשמאל האמריקני. האמריקה שלו היא לא "ארצם של בני החורין ומולדתם של האמיצים" והאמריקאים אינם מגינים על חירות העולם; אמריקה היא החטא האימפריאליסטי הקדמון והאמריקאים אינם אלא נבלים תאבי-בצע. לא ברור אם זה בכל זאת או למרות זאת – אבל הספר הצליח, זין הפך לסלבריטי, גרסתו להיסטוריה האמריקנית נלמדת בבתי-ספר ומהווה מהרבה בחינות מודל, תיאורו ההיסטורי נתפס כסיפור האמתי.

למרות כישרון הכתיבה יוצא הדופן מעולם לא אהבתי את זין ולמרות זאת יוצא לי לשוב לספרו לא פעם ולא פעמיים, לא רק בארלינגטון אלא גם אל מול החדשות המתחלפות ובפעם האחרונה ביום ההשבעה של טראמפ. המסקנה המצטברת שלי היא שאי-אפשר להבין את ארלינגטון בלי זין, אי-אפשר להבין את בחירות 2016 בלי זין, אי-אפשר להבין את הטרפת שארצות-הברית הולכת ונכנסת אליה בלי זין.

כל זה דווקא לאור העובדה שמבחינת זין "ההיסטוריה היא רק קרדום לתיקון עולם ולפיכך אינה רק מתריסה ולוחמת אלא גם סלקטיבית ומגמתית עד זרא", כפי שניסח בתמציתיות פרופ' ערן שלו מאוניברסיטת חיפה (קישור); או במילים אחרות, זין לא בהכרח מספר סיפור היסטורי נכון או מדוייק, אבל הוא מבטא זרם-עומק בתרבות האמריקנית. וזרם העומק הזה, שקנה שביתה באקדמיה ואחיזה בחלקים של הציבור ובקרב נציגיו הפוליטיים, ואולי גם חצה את האוקיינוס והיגר לכאן.

ואל מול אלפי הקברים האלה, אל מול החיילים האמריקנים שחוזרים לארצם בתוך ארון (קישור) ואל מול אלו שמשאירים את משפחתם מאחור (קישור) ולוחמים למען ארצם, התיאוריות של זין אינן רק דגל אדום, אלא דיסוננס. במילותיה של יונה וולך זו ציפור שמזמרת את שירו של מישהו אחר, שקולה אינו אותנטי עוד, שהופכת ממרגיעה למטרידה ושאין בה עוד את תחושת השלווה והביתיות שציוץ ציפורים אמור לבטא. מי את לעזעזאל ציפור זרה? את השיר של מי את שרה? והיכן השיר שלי? אלו לא שאלות תיאורטיות אלא סוגיות עמוקות של זהות שנוגעות בבסיס ההגדרה העצמית.

בכסות של קדמה ודמוקרטיה הלך הרוח של התיאוריות של זין (המהוות כמובן רק סמל) מכאיבות את הלב לרבים, מעלות דיסוננס עמוק, מדגישות את הצורך במסגרת השתייכות, בתרבות, בסיפור, בבית. כשפעם אחר פעם עולה השאלה מאיפה מגיעים המצביעים של טראמפ התשובה האוטומטית שעולה בי היא מארלינגטון, ממחפשי הפשר, מהזקוקים לסיפור, מכולנו. השאלה אם יש חכמה בהצבעה שכזו והאם טראמפ העשיר, העירוני וגס-הרוח הוא המענה הנכון לצורך, היא שאלה מעניינת (שלעניות דעתי יש לה תשובה שלילית ברורה), אבל בעצם לא היא השאלה. שאלת המפתח בבחירות האמריקאיות, היא שאלת המפתח בהצבעה הבריטית על הברקזיט, היא שאלת המפתח בבחירות הממשמשות ובאות בצרפת, היא שאלת המפתח שמונעת חילופי שלטון בישראל, היא שאלת הזהות.

20160728_095038

נוח יהיה להשאיר את הסיפור הזה ברמה של פוליטיקה גבוהה, אבל האמת שהוא רלוונטי לא פחות (ואולי הרבה יותר) ברמה האישית. זיגמונט באומן (שהלך לעולמו לפני שבועות ספורים), הדגיש בכתבים שלו את הקושי של האדם החי במציאות של מודרניות נזילה אל מול חובתו המתמדת לבור את דרכו, לספר לעצמו את סיפורו. האדם הוא מין שחי בלהקה, אבל לא כמו כל בעל חיים אחר – הוא דורש משמעות, דורש מסגרת שייכות, דורש להיות חלק ואינו יכול לסבול מצב בו הציפור שלו שרה את שירו של מישהו אחר. אין כואב יותר מלאבד את הסיפור שלך, אין מסובך יותר מלכתוב את סיפורך מחדש, אבל אם מישהו יעיז לספר בעבורך סיפור אחר, למחוק את הסיפור שבשבילו אתה חי ומת, אתה תבעט ורוב הסיכויים שזה יהיה אלים יותר מהכנסה של פתק זה או אחר לקלפי.

היה עץ ואיננו עוד מחשבות דצמבריות מהאוניברסיטה העברית

דֶצֶמְבֶּר / נתן אלתרמן

רֵיחַ יָם וְרוּחַ סְתָו
וּמִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי-זָהָב
וּמִין סַגְרִיר מָתוֹק-חָמוּץ
מוֹשֵׁךְ מִבַּיִת אֱלֵי חוּץ,
לָלֶכֶת-לֶכֶת וְלִנְשֹׁם
אֲוִיר שְׁקִיעוֹת כָּחֹל-אָדֹם.

אֲוִיר שְׁקִיעוֹת. נִיחוֹחַ דַּק.
הַגֶּשֶׁם זֶה עַתָּה נִפְסַק.
בָּרְחוֹב שׁוֹטֵף גְוָדַלְקִיוִיר
וּבוֹ שׂוֹחֶה "הַמַּעֲבִיר"…
עֲלֵה וְשׁוּט וְהִסְתַּכֵּל
עַד מַה יָּפָה הִיא הַתֵּבֵל

הַפָּנָסִים חִוְרֵי פָּנִים.
כְּחֻלּוֹת עֵינֵי הָעֲנָנִים.
וּמַשֶּׁהוּ מוּזָר כָּזֶה
לוֹחֵץ דּוּמָם עַל הֶחָזֶה,
לוֹחֵץ, קוֹרֵעַ וְדוֹרֵשׁ –
הַלֵּב רוֹצֶה לְהִתְעַטֵּשׁ.

דֶצֶמְבֶּר – חֹדֶשׁ מְקֻטַּר
רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר,
אַתָּה נוֹתֵן כֹּחוֹת גְּנוּזִים
לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים,
אַתָּה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב
מְעַט אָבִיב לְתֵל-אָבִיב.

י"ב בטבת תרצ"ה
18.12.1934

*************************

בוא נדבר על הפיל ושמו העברי סוף-דצמבר, זה שבמדינות אחרות קוראים לו עונת החגים או חופשת החורף. שלא תבינו לא נכון, אני לא רוצה שנדבר על חג המולד חלילה, לא על המיסה בחצות או על מה שקרה או לא קרה בנצרת, אלא על הסיפור הגדול יותר,  זה שמזדקר לעין ב-zoom out, ממבט העל. משמעותו התיאולוגית של הסיפור הזה ברורה, חגיגת ימיו הראשונים של אחד מהיהודים המוכרים והשנואים ביותר בתבל, הימח שמו, ישוע הנוצרי; אבל לצד זאת יש לתקופה הזו גם משמעויות צרכניות, תרבותיות, כלכליות, תיירותיות, אמנותיות וסמליות ברורות ובולטות לא פחות.

אני יודע, זה לא בדיוק נושא שכדאי להכניס את הראש לתוכו. תראו למשל את ברנר קשישא שניסה לכתוב איזו פיסת נייר חצי-אינטלגנטית וחצי-פרובוקטיבית על הנושא והכניס את התנועה הציונית כולה למחול שדים שנודע בשם הקוד "מאורע ברנר" (נורית גוברין כתבה עליו בחן רב בספרה "מאורע ברנר: המאבק על חופש הביטוי", 1985); אפילו פרופ' קלוזנר (שלא היה שמאלני כמו ברנר חלילה) הצליח להוציא את החרדים מכליהם כאשר מכל הנושאים שבעולם החליט לכתוב על הנצרות ועוד נטה לישו הצעיר חיבה מסויימת.
העניין הוא שאני קצת מתקשה שלא לכתוב בנושא. תראו, ישבתי הבוקר, 22 בדצמבר 2016 לצדו של עץ האשוח (העלוב למדי יש להודות) שהוצב למענם של הסטודנטים הנוצרים בפורום של האוניברסיטה העברית ולא התפקרתי (לפחות לא יותר ממה שהתפקרתי בכוחות עצמי עד כה, ללא עזרת עצים או עשבים מסוג כלשהו). באורח פלא גם בני שיחי, אתם דסקסתי בעניינים שברומו של עולם, נותרו יהודים: המשכנו לדבר בשפת התנ"ך, שילמנו על הקפה במטבעות המאזכרים את מרד המקבים והחלפנו אנקדוטות ממסיבות החנוכה של ילדותנו.
img-20161222-wa0013
(האשוח באוניברסיטה העברית בצילום חשאי)
דקה לפני ששיגרתי צפירת הרגעה לרב חיים נבון, שנדרש לא פחות משלוש פעמים בשבוע האחרון לאסון הנורא הנ"ל (קישור, קישור, קישור) ושבירכתי על הנס שקרה לי במקום ההוא; נזכרתי שהרב נבון (שמסיבה לא ברורה אני לא מצליח להסכים אתו על שום דבר אף פעם) אינו לבד ושהחשש הרבני מסוף דצמבר רווח למדי. לא מדובר באותו מנהג יהודי חביב של ניטל נאַכט בו נוהגים היו יהודים לחתוך נייר טואלט לשבתות השנה כולה (קישור) ואפילו לא במנהג המשונה אך מבוסס סוציולוגית של ביקור במסעדה סינית בערב החג (קישורקישור), אלא באימה נוראית שתוקפת את שמרני ישראל, כמעט כאילו עתיד להתגשם הארמגדון הנוצרי; והרי הגויים האלו יודעים לתכנן את קץ הימים לפרטי-פרטים, לא כמונו. אימה שאפשר היה לעבור עליה לסדר היום אילולי היו לה השלכות כלכליות מרחיקות-לכת על סוגיות של כשרות (קישור) והיא הייתה מנסה להפחיד את כולנו בסנטה-קלאוס שירדוף אחרינו עד שיכלה כליל את זהותנו היהודית (קישורקישורקישור).
אתם מבינים, הנקודה היא שאני גר בירושלים, העיר אליה מכוונים מחצית ממזמורי חג המולד; במצב בטחוני תקין יותר הייתי יכול בנסיעה קלה להגיע גם לבית לחם אליה מכוונת המחצית השנייה של המזמורים. מהחלון שלי אני מביט על מנזר המצלבה, בדרך לאוניברסיטה אני עובר בין מנזר סן-סלבדור למנזר נוטרדם; הרדיו של בית סאחור שמשדר מאז נובמבר מזמורי חג טראשיים נקלט אצלי טוב יותר מגלגלצ; את הקפה שאני שותה עכשיו קניתי מירושלמית אסלית שעל צווארה צלב כסף גדול, תושבת העיר בדיוק כמוני. כל זאת עוד בלי להתייחס לקבוצה של מאות אלפי אנשים עבורם עץ האשוח הוא יולקה, סנטה קלאוס הוא סבא כפור וכל העניין הזה הוא הנובי-גוד האזרחי לחלוטין (קישור).
אבל כל אלו גם יחד לא הופכים את ישראל של סוף דצמבר לנוצרית, גויית או פחות יהודית באיזשהו אופן. אלתרמן אמנם חשש בשיר אחר שלו משנת 1934 ש-"תל-אביב תהיה ז'נבה", אבל בסופו של יום מספק ב-"דצמבר" תיאור נטורליסטי, מרתק ורלוונטי למדי של החודש הזה, ללא ריח עוגיות ג'ינג'ר, סנטה קלאוס או עצי אשוח. עבור הישראלים דצמבר הוא בעיקר אירוע של מזג-אוויר ודו"חות מס וה-25 בדצמבר הוא עוד יום, משמעותי פחות מט"ו בשבט או ל"ג בעומר, עם פחות נוכחות במרחב הישראלי מצום גדליה או מתענית אסתר. תחושת הרחוב הרחוץ בגשם הטרי, הסגריר המתוק-חמוץ, ריח התפוזים; זוהי החוויה הישראלית של דצמבר אז והיום.

לכשעצמי אני אוהב מאוד את הישראליות הזו מהשיר(ים) של אלתרמן, הישראליות הפשוטה של היום-יום, הוויית החיים. למרות החיבה הבלתי מוסתרת שלי למסעות אנתרופולוגיים-עלאק ברחבי העולם, אני אוהב לחזור, את התה (עם השיבה), הלימון (מהעץ בבית של אחי) והספרים הישנים (בעברית). אני אוהב את החום הישראלי, ואת המוזיקה ברדיו ביום שישי, ואת המגן-דוד דווקא שנמצא על הדגל, ואת העובדה שלמגזין של שבת קוראים "מוסף" ושלפרלמנט "כנסת" ושלכסף "שקל", אני אוהב את העובדה שאני גר ברחוב הרצוג על שם רב ראשי ושאני עושה קניות בשופרסל ששמה גזור מהביטוי הארמי "שופרא דשופרא" ושאני יכול לקרוא את התנ"ך בשפת המקור בלי תיווך. וכל אלו יסודות חזקים מאין כמוהם שעומדים כנגד הגלובליזציה וה-"זה נוער זה, זה בררה" כבר לא מעט שנים.

אנחנו נוטים לדבר על הישראליות השדופה, יש בזה משהו; אנחנו מזדעזעים שוב ושוב מבורותם של צעירים, גם בזה יש משהו; אנו חרדים לגורל התרבות שלנו אל מול רידוד ואמריקניזציה וגם זה כנראה לא בלי סיבה. אבל כמו הביקורת הפולמוסנית של אחד-העם את היושבים בארץ אי-אז בראשית המאה (קישור), אנחנו חוטאים בביקורת קטלנית מדי, מתנשאת מדי; אנחנו מניחים שלפנים הכל היה טוב ושאנחנו פגיעים וחלשים ממה שאנחנו באמת. אנחנו לוקחים קבוצה קטנה, זניחה כמעט מבחינה מספרית, שחיה כאן אבל פניה אל-מעבר לים, ואנחנו בטוחים שהרוב המוחלט כמוה.
עץ חג מולד או סנטה קלאוס אינם חלק מהתרבות שלי, אבל למען האמת הם גם לא בדיוק מאיימים עלי ואני לא רואה שום סיבה לעלות בשלם על בריקדות. זאת ועוד, בעידן בו נשיא ארצות הברית הנוצרי עורך בחנוכה הדלקת נרות חגיגית וכשרה וחב"ד מדליקה מדי ערב חנוכיות ממגדל אייפל ועד החומה הסינית, נדמה לי שעץ חג מולד צנוע הוא מעשה נדרש של נדיבות. אני מסתכל על הלא-יהודים באוניברסיטה שעושים את חוק לימודיהם בעברית, מתאימים את עולם האסוציאציות וההקשרים לזה היהודי, שובתים ביום הכיפורים, לומדים ברמדאן או בפסחא במקום להיות לצד משפחתם, ואני הולך ומשתכנע שגם להם מגיע סמל אחד במרחב הציבורי מתוך תרבותם.
15419815_1512399648788840_8643314186097227464_o
(נזירות חוצות את מעבר מנדלבאום בחג המולד, 1956; צילום: לע"מ)
אישית אני בעד שישראל תהפוך ליהודית יותר, שנעמיק את הידע התרבותי שלנו ואת היצירה המקורית לנו; אני מייחל לכך שיותר ויותר ישראלים יראו במסורת היהודית כשלהם ויטלו עליה אחריות – כי לא הכל מושלם, רחוק מזה. אני חושב שאפשר לעשות זאת על-ידי הקצבת יותר כסף לתרבות (צעד לו הרב נבון מתנגד), או על ידי ההבהרה שזכויות האדם מעוגנות במסורת היהודית (דבר שהרב נבון חושב שאינו נכון), או על-ידי צמצום הפערים בין עניים לעשירים (שמבחינת הרב נבון אינם מהותיים) או בהבטחת חינוך ממלכתי איכותי ועשיר תרבותית לכלל הילדים בישראל (ניחשתם נכון).
אבל לא הרב חיים נבון הוא הנושא, כי הוא לא לבד, צריך להבין שאי אפשר להחזיק את המקל בשתי קצותיו: המשמעות של זניחת התרבות והחינוך העבריים היא יותר שנאה, יותר פחד ופחות הצלחה; ככל שנהיה יהודים יותר נהיה ליברליים יותר, ככל שנהיה פלורליסטיים יותר נהיה יהודים יותר. האתגר שלנו הוא הזהות החיובית, בעידן של דימונה וצוללות ו-F35 המיתוס המגייס של "קמים עלינו לכלותינו" פשוט מאבד (ובצדק) מתוקפו. בהקשר הזה יכולים לתת הליברטריאנים והניאו-ליברלים (שיובאו לישראל מארצות-הברית של לפני 2008) את ידם לפוסט-לאומיים (שיובאו לישראל מפריז של 1968) מאחר ושניהם מביאים לאותו המקום: שוביניזם לאומי תלוש ואלים שהוא הוא האיום על זהותה היהודית של המדינה.
ומה באשר לעץ אתם שואלים? הוא בפעולה ציונית הולמת הוסר והוחלף בסביבונים של נייר, דו-מימדיים, חסרי משמעות או עומק. ישר כח, זו הדרך להפוך את ישראל ליהודית יותר.
img_20161222_155730
(עכשיו זו אוניברסיטה עברית באמת! אין עץ אבל יש סביבוני נייר רבי עומק!)

מחשבות על המהפכה הישראלית, הציונות הדתית והעשור האחרון

העור שלי עברית / סגלית בנאי

הָעוֹר שֶׁלִּי עִבְרִית
וַאֲנִי אֲחֻזָּה בָּאֲדָמָה הַזֹּאת בִּמְלוֹא צִפָּרְנַי
וְאֵין לִי מָקוֹם אַחֵר
אֵלָיו אוּכַל לְהַגֵּר
כִּי אֵיךְ אֶגְלֶה מִתּוֹךְ שְׂפָתִי
שֶׁבָּהּ בָּנִיתִי לִי בַּיִת
בְּשִׁירִי
וְהִיא כְּמוֹ אוֹת קַיִן עַל מִצְחִי
אוֹתוֹ לֹא אֲקַרְצֵף וְלֹא אֲגָרֵד פִּצְעִי דָּם
כִּי אֲנִי מְאֹהֶבֶת
מִתְעַטֶּפֶת בְּשִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת
שֶׁל שְׂפָתִי
שְׂפַת אִמִּי
שְׂפַת עַמִּי
מוֹלַדְתִּי הַמְּדַמֶּמֶת
עִבְרִיתִי
אַהֲבָתִי

*************************
מערכת היחסים הסבוכה בין בדיון לממשות, פיצוח הקשר שבין יצירת האמנות לבין מושאה, הוא מסוג הנושאים שלשומר נפשו עדיף לברוח מהם, אך למרות זאת יש מקומות בהם קשה להתחמק ממנו. יותר מזה, בכל מה שקשור ליצירה ציונית-דתית ניתן לראות בחיטוט בסוגייה מאפיין מגזרי של ממש: ספריו (הטובים כשלעצמם) של מיכאל שיינפלד התחבבו על רבנים שמרנים בשל הרהורי הבני"ש הסטריליים שהם מציגים התואמים את הצורך בספרות "נקייה" (קישורקישור); חנוך דאום זכה לקיתונות צוננים כי העיז לדון בסוגיות כמו היחס למיניות בעולם הישיבות והוגדר כ-"לא מייצג" (קישור, קישור); וישנן עוד דוגמאות רבות.
מעל לכל הפולמוסים עלתה ללא-ספק סדרת הטלוויזיה "סרוגים": צמד הכתבים הבכירים של "בשבע" ממש התפחלצו בראיון עם היוצרים זמן קצר לאחר הופעת הסדרה (קישור) ורק כעבור שנים עם תום העונה השלישית אישרו לכתב היותר ליברלי של העיתון לראות בה גם את חצי הכוס המלאה (קישור), הרב אבינר יצא נגדה למלחמה (קישורקישור) ומחנכים מסוימים אסרו את הצפייה בה (קישור); מנגד ציפי חוטובלי (בגלגולה הקדם-פוליטי) שמחה לראות על המסך דתיים נורמליים ופחות מגזריים (קישור) ואבי שושן ועינת ברזילי בירכו על ההתייחסות למציאות של רווקות דתית (קישור, קישור); לסיום יוצרי הסדרה עצמם נאלצו להסביר לתקשורת הכללית על מה בעצם כל המהומה (קישור) ולארגן הקרנות ציבוריות במתנ"סים עבור ציבור שלא היה מנוי על הטלוויזיה בלוויין (קישור).
"סרוגים" תפסה את הציונות הדתית בנקודת זמן מכריעה, רגע אחרי ההתנתקות, כשישיבות הקו עמדו עדין בשיא השפעתן ורגע לפני שתגובת הנגד הליברלית התמסדה והחלה להשיב אש. אותי אישית היא תפסה בשלהי גיל ההתבגרות, בתקופה פחות טובה ברמה האישית, כשלחצי המגזר הובילו אותי אל ישיבת הסדר שבדיעבד הייתי רחוק מעולמה מרחק רב. בעת שידורה לא הקדשתי ל-"סרוגים" תשומת לב מיוחדת, אך כשהצגתי מחקר על ההתנתקות (בכנס האקדמי הראשון בו השתתפתי אי-פעם) זמן קצר לאחר שעלתה העונה הראשונה לא יכלתי להתעלם ממנה ודנתי בה בהרחבה.
לפני מספר שבועות התגלגלתי לצפייה חוזרת בפרקי הסדרה, על שלושת העונות שלה, ברצף. האמת היא שזאת לא היא זה אני, הצורך למיין ערימות של מסמכי ארכיון, עבודה שדורשת מינימום משאבי ריכוז ומקסימום משאבי זמן הובילה אותי לחפש משהו שיכול לרוץ ברקע. כבר סיימתי לצפות בסדרה הזו, עברתי לסדרה הבאה ואפילו הספקתי להעמיק בסדרת הרצאות מצויינת של פרופ' מנחם בלודנהיים ביו-טיוב (קישור), אבל ההרהורים על "סרוגים" נשארו עמי.
חוויית הצפייה הייתה עבורי סוג של דיסוננס קוגניטיבי. במשך שנתיים כמעט גרתי בדיוק באמצע הדרך בין "יקר" ל-"אוהל נחמה", השלט "גונן (קטמון)" ניצב  ממש ממול והמכולת השכונתית גם היא זכתה להופעת בכורה באחד הפרקים. "סרוגים" אמורה לכאורה לייצג את המציאות שאני חי בה, ציונות דתית אבל לא מחמירה מדי, רווק בירושלים בסוף שנות העשרים, אבל הייצוג… כל כך שונה מהמציאות. במשך שבועיים-שלושה תהיתי לעצמי מה מקור ההבדל התהומי, האם בטקסונומיה המגזרית אני פשוט נמצא במשבצת אחרת? האם היה שם ניסיון מכוון ליפות את המציאות? האם זה אך טבעי שהמיוצג ביצירה הבדיונית לעולם ימצא בה הבדלים ותתי-הבדלים מן הממשות אותה הוא חי?
יתכן שכל התשובות נכונות, אבל ככל שעבר הזמן הבשילה בי תשובה אחרת – זה הזמן. הכמעט עשור שעבר מאז צילום הסדרה בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, היותר משני עשורים שעברו מאז החוויות המעצבות של יוצריה שתיארו את המציאות בעשור האחרון של המאה העשרים. ופתאום הפער הזה בין המיוצג לממשי, בין העשור הקודם לעשור הנוכחי, אפשר לי הצצה רטרוספקטיבית אל עצמי, אל גל שאני מרגיש חלק ממנו ושינה כמה מהפרדיגמות היסודיות ביותר של הציונות, הישראליות, היהדות והמגזריות של הדור שקדם לו. זה הדור שהוריו גדלו אל-תוך המזרוחניקיות שמחנכיו לימדו אותו לזלזל בה וחווה על בשרו מהפכה אחת של אינטרנט ומידע חופשי ומהפכה שנייה של הקצנה דתית בכל מה שאמור לקשר בין המינים; זה דור שהתבגר לצד החווייה הכל-ישראלית של פיגועי האינתיפאדה השנייה, הטלטל בטראומה המגזרית המתמשכת של ההתנתקות ועוצב על-ידי חוויית סבבי הלחימה בלבנון ובעזה; דור שרבים בו הם יותר ישראלים ממגזריים והישראליות שלו טבעית וילידית יותר. זהו לא הסיפור של הציונות הדתית פשוט מפני שזה מונח פקטיבי מבחינה רבה, אבל זה סיפורה של קבוצה מסוימת מתוכה של הקבוצה, לאו דווקא שולית.
אם הקבוצה של "סרוגים" בחרה בישראליזציה של המגזר ויוצרי הסדרה ביקשו להדגיש שצעירים ציונים-דיים חווים את אותן חוויות של חבריהם החילוניים אבל בנפרד ואחרת, יורשיהם מערערים על עצם קיומו של מגזר ומבקשים לבטא את היהדות שלהם במרחב הציבורי באופן טבעי וישראלי הרבה יותר, דבר שמשפיע על המגזר (או פרימתו) אך גם על המרחב הכולל.
ב-"סרוגים" מוצג עולמם של הגיבורים כבועה מקבילה המתנהלת בתוך עצמה, מקיימת קשרים דקים עם העולם החרדי-לאומי והציוני-דתי ה-"קוניקי" ולא מקיימת שום קשר עם העולם החילוני. "סרוגים" הציגה קטגוריה נפרדת של דתיים מודרניים, פרגמנט מגזרי, אבל פרגמנט נפרד שהוא חלק ממגזר נפרד.
המפגשים עם החילונים והחילוניות בפרקים השונים מדגימים זאת היטב: הודיה (טלי שרון) שעוזבת את המגזר עוזבת אותו לגמרי, היא אוכלת שרימפסים ביום כיפור לתיאבון וטורחת להתנתק כמה שרק אפשר, הקושי שלה לבצע את הפרידה המוחלטת מוצג כקונפליקט; מאידך אברי (זוהר שטראוס) בן-זוגה הוא חילוני מנותק שלא יודע דבר על האופן בו מתנהלת ארוחת שבת וזאת למרות העובדה שהוא מתמחה בארכיאולוגיה, מלמד באוניברסיטה העברית וחי בירושלים; גם תהילה (דקלה אלקסלסי) בת-הזוג החוזרת בתשובה של נתי נטשה לחלוטין את עולמה החילוני ועוסקת כעת ברקימת פרוכות; כאשר רועי (אורי לחמי) מגלה שהוא נמשך לבני-מינו האופציות הם חיים דתיים בהכחשה או חיים חילוניים מוחלטים ואופציית השילוב כלל לא עולה על הפרק.
והנקודה הזו על רקע ירושלים התשע"ז נראית לי לא פחות ממופרכת, לפחות כשאני מסתכל על הקבוצה הקרובה אלי, אבל לא רק. בעוד שהקשרים עם העולם החרדי-לאומי בעשור האחרון הוסיפו להיפרם, הרי שבצד השני קמו עוד ועוד יוזמות שממלאות את החלל שבין הדתיות הליברלית לחילוניות וטשטשו לחלוטין את ההגדרות המוכרות והגבולות המגזריים. השאלה מה בדיוק נוצר כאן (מגזר נוסף? קבוצה על מגזרית?) היא נושאו של מחקר מרתק בו עוסק רגב בן-דוד ולא בטוח שניתן לענות עליה בשלב זה, ללא פרספקטיבה היסטורית, אבל מה שבטוח הוא שמשהו השתנה: המניינים השוויוניים השונים (ידידיה ושירה חדשה הוותיקים והשמרניים יחסית, שבת בבוקר וסוד שיח החדשים והנועזים יותר); הצטברות המסה הקריטית של עולים רפורמים, קונסרבטיבים ומודרן-אורתודוקסים מארצות-הברית ומצרפת; אירועים יהודיים פלורליסטיים במרחב הירושלמי המשותף כמו אלו המובלים הרבה תמר אלעד-אפלבאום והרב בני לאו; בתי-המדרש הפלורליסטיים הירושלמים (בעיקר "חברותא" באוניברסיטה העברית שהפך לכור מצרף של ממש, אבל גם "אלול" ו-"קולות" הוותיקים יותר); הייצוג הפוליטי בסיעות "ירושלמים" ו-"התעוררות" שפונים לדתיים וחילונים, זכו להישגים אלקטורליים נאים ואפילו שיגרו נציגה לכנסת (רחל עזריה); ה-"כשרות החברתית" שכבר בועטת ופועלת ועשרות יוזמות נוספות הנמצאות בעיצוב ובנייה ("שבוס", "פתוח בשבת"); ועוד ועוד מרחבים משותפים חדשים פיזיים ("התחנה" למשל) ומקוונים (הקבוצות הפדל"חושיות למשל).
הנקודה היא לא במספר האנשים שלוקחים חלק אקטיבי במגמות האלו (הם כנראה מעטים יחסית, אבל כפי שמרמזים דפוסי ההצבעה המקומיים בירושלים הם כנראה רבים ממה שחושבים), אלא בעובדה שהם חלק בלתי נפרד מהנוף הירושלמי וקשה להתעלם מהם. אמת היא שרוב הצעירים הירושלמים לא נוטלים חלק במניינים השוויוניים, אבל עצם קיומם מהווה נקודת התייחסות, עובדה ידועה שמאלצת אחרים להגדיר את עצמה לאורה. אמת היא שיש מי שלא יאכלו במקום המתהדר בכשרות חברתית, אבל האופציה קיימת. כאשר קרסו חומות המגזר לא רק אלו הקרובים לצד החומה שקרס הושפעו מכך, הקבוצה כולה נאלצת לזוז ולהגדיר את עצמה מחדש.
אם היו לי תהיות באשר למהימנות האנליזה הזו הגיע מאמרו של הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני-עקיבא (קישור) בעלון "עולם קטן" של השבת האחרונה והבהיר עד כמה התופעות הללו נפוצות ומאיימות. הרב גודמן כותב בחרדה אמתית על נישואים מעורבים (של דתיים וחילונים), הסרת המחיצה ברחבת הריקודים בחתונות ולגיטימציה לנישואים ומגורים משותפים של להט"בים; הוא מפציר בקוראיו "להיות אנשי אמת" ולהתנגד לתופעות אלו, לא לפני שציין כי "יש אנשים שיתייחסו לעמדותיי כאל עמדות ארכאיות ומכעיסות". הדיסקורס הזה, שהוא אפולוגטי במהותו, לא פחות ממדהים בהשוואה לדיסקורס המגזרי מלפני עשור שדן בהפרדת חדרי מורים, (לגברים ונשים), תהה לגבי לגיטימיות של חופשה בחו"ל ולא העז לדון בנושאים הללו גלויות.
אבל למעשה גם התנועה הזו של הגדרה מחדש לא היא הנקודה המהותית, אלא המהלך הרחב והעמוק יותר של העבריות, ההשפעה המהותית של החיים בציוויליזציה ישראלית-יהודית, שאחרי כשבעה עשורים קשה להתעלם ממנה. אחרי מהפכת גוש אמונים, אחרי דור המג"דים והמח"טים הדתיים, אחרי הטריומף הפוליטי של נצחון הכיפות הסרוגות, קבוצה מסוימת בציבור הציוני-דתי מרגישה שגבה נזקף דיו, במקום להתמקד בטענות על הדרה היא מרגישה כעת שאין לה עוד צורך בגבולות המגזר, שהיא דוברת את העברית הישראלית וזו אהבתה האמתית, זו מולדתה.
זאת תהיה סוציולוגיה בגרוש, אבל קשה שלא לראות את הקשר בין השינויים שהולידה ירושלים בעשור האחרון לבין שלוש החוויות המעצבות של הציונות הדתית בעשור האחרון: שתיים מהן חוויות כל ישראליות של טרור (באינתיפאדה) ומלחמה (בעזה ולבנון) ואחת היא אולטרה-מגזרית (בהתנתקות), על אלו אולי ניתן להוסיף את הזיכרון של רצח רבין שיוזמות השיח שהוא הוליד בתחום ההתחדשות היהודית הבשילו רק כעבור עשור או יותר. החוויות הללו, כל אחת לפי דרכה הותירה חותם עמוק של עבריות בלבם של רבים והנחיתה בעבורם מכת-מחץ על חומות המגזר. עבורם הייתה זו הוכחה שהישראליות היא בית ולא אות קין, שהעבריות הפשוטה היא מסכת החיים בתוכה הם חיים, בלי להתקרצף ובלי להתגרד ממנו, הביטוי היהודי צריך לבוא לידי ביטוי במסגרתו, למעשה רק שם הוא יכול להיות אותנטי. אולי, אם תרצו זו גרסה אחרת, לכתחילאית ומאוד אוטונומית ונון-קונפורמיסטית של תורת ארץ-ישראל. מה יעלה בגורלה? רק ימים יגידו.