על הצורך בסיפור, מאה מעלות פרנהייט, טראמפ והיום שבו התחלתי להבין את אמריקה

בעיית זהות / יונה וולך

צִפּוֹר מָה אַתְּ מְזַמֶּרֶת

מִישֶׁהוּ אַחֵר

מְזַמֵּר מִגְּרוֹנֵך

מִישֶׁהוּ אַחֵר

חִבֵּר אֶת שִׁירֵך

שָׁר בַּבַּיִת

דֶּרֶך גְּרוֹנֵך.

צִפּוֹר צִפּוֹר

מָה אַתְּ שָׁרָה

מִישֶׁהוּ אַחֵר שָׁר

דֶּרֶך גְּרוֹנֵך.

*************************

כשמד הטמפרטורה חצה את ה-100 פרנהייט התחלתי לחשוב שלא בטוח שהרעיון כל-כך מוצלח. ביום הקודם כבר ניסיתי לצאת לכיוון והחום פשוט המם אותי, לא אפשר לי לנשום. נעצרתי איפשהו ליד פורט מאייר (Fort Myer), מתנשף למדי, כשקצין מארינס פחות מתנשף (במדי אימון גופני, בחיי שיש דבר כזה), תהה בעצם מה אני עושה שם. אחרי שהסביר לי בקווים כלליים את חוקי הפרבר האמריקני (רחובות לא נועדו ללכת בהם), הוא ניסה לברר בעדינות מה הסיפור שלי, מה הביא אותי לשם, למה להגיע לבקר באתר לאומי כל-כך שאין לי אליו קשר ישיר, במקדש האמריקאי כל-כך של ארלינגטון.

כמה שעות לאחר מכן, בחום לא פחות מהביל, כשאני משרך את רגליי בין אלפי משוכות קבר זהות, מתרחק מהאנדרטאות הגדולות ומהמסלול המומלץ, התחלתי להבין על מה הוא מדבר. זו אמריקה אחרת, עם סיפור אחר. אלו לא חיי הפרבר השקטים, לא השיממון העצל של המיד-ווסט ובטח לא ארמונות הזכוכית והפלדה של הערים הגדולות, זו אמריקה שהקריבה עבור העולם קורבן גדול, עמוק וכבד ממה שניתן להעלות על הדעת. 6,867 חיילים אמריקנים נפלו בשנים האחרונות בעיראק ואפגניסטן (קישור, קישור), 2,475 מתוכם היו בגילאי 18-22; הם מצטרפים ל-58,209 אמריקאים שנהרגו במלחמת ויאטנם, 36,516 שנפלו במלחמת קוריאה, 405,399 שנפלו במלחמת העולם השנייה, 116,516 שנפלו במלחמת העולם הראשונה (קישור). עוד ועוד מספרים, עוד ועוד קברים לבנים זהים פרוסים על הגבעות המוריקות אל מול הפוטומק, עוד ועוד משפחות שחייהם סטו ממסלולם, עוד ועוד חיים שנקטעו.

20160728_110152

ואז אל מול אתוס מגיני החירות שלחמו את מלחמתם במרחק אלפי קילומטרים מביתם, דגתי מהתרמיל את "היסטוריה עממית של ארצות-הברית", רב-המכר של הווארד זין (Howard Zinn) שיכול אף לשמש כמעצור לדלת לעת-מצוא. הספר של זין פופולארי באופן יוצא-דופן; זה ספר אקדמי שהיווה למעשה פרויקט חינוכי רחב בהרבה (קישור) עם גרסאות שהותאמו לקהלי-יעד שונים ואפילו סדרת טלוויזיה נלווית. בבסיס הספר שחיטה גסה של האתוס האמריקני, מקולומבוס, דרך וושינגטון ועד מלחמת העולם השנייה. יותר ממליון אמריקנים צלחו את אלף עמודי הספר וגם כמה עשורים לאחר שנכתב הוא מוצג בהבלטה על שולחנות חנויות הספרים. זין שחילק את זמנו בין כתיבה אקדמית ביקורתית לפעילות בתנועות הנאבקות למען זכויות האזרח וכנגד המלחמה, נחשב לייצוג מובהק לשמאל האמריקני. האמריקה שלו היא לא "ארצם של בני החורין ומולדתם של האמיצים" והאמריקאים אינם מגינים על חירות העולם; אמריקה היא החטא האימפריאליסטי הקדמון והאמריקאים אינם אלא נבלים תאבי-בצע. לא ברור אם זה בכל זאת או למרות זאת – אבל הספר הצליח, זין הפך לסלבריטי, גרסתו להיסטוריה האמריקנית נלמדת בבתי-ספר ומהווה מהרבה בחינות מודל, תיאורו ההיסטורי נתפס כסיפור האמתי.

למרות כישרון הכתיבה יוצא הדופן מעולם לא אהבתי את זין ולמרות זאת יוצא לי לשוב לספרו לא פעם ולא פעמיים, לא רק בארלינגטון אלא גם אל מול החדשות המתחלפות ובפעם האחרונה ביום ההשבעה של טראמפ. המסקנה המצטברת שלי היא שאי-אפשר להבין את ארלינגטון בלי זין, אי-אפשר להבין את בחירות 2016 בלי זין, אי-אפשר להבין את הטרפת שארצות-הברית הולכת ונכנסת אליה בלי זין.

כל זה דווקא לאור העובדה שמבחינת זין "ההיסטוריה היא רק קרדום לתיקון עולם ולפיכך אינה רק מתריסה ולוחמת אלא גם סלקטיבית ומגמתית עד זרא", כפי שניסח בתמציתיות פרופ' ערן שלו מאוניברסיטת חיפה (קישור); או במילים אחרות, זין לא בהכרח מספר סיפור היסטורי נכון או מדוייק, אבל הוא מבטא זרם-עומק בתרבות האמריקנית. וזרם העומק הזה, שקנה שביתה באקדמיה ואחיזה בחלקים של הציבור ובקרב נציגיו הפוליטיים, ואולי גם חצה את האוקיינוס והיגר לכאן.

ואל מול אלפי הקברים האלה, אל מול החיילים האמריקנים שחוזרים לארצם בתוך ארון (קישור) ואל מול אלו שמשאירים את משפחתם מאחור (קישור) ולוחמים למען ארצם, התיאוריות של זין אינן רק דגל אדום, אלא דיסוננס. במילותיה של יונה וולך זו ציפור שמזמרת את שירו של מישהו אחר, שקולה אינו אותנטי עוד, שהופכת ממרגיעה למטרידה ושאין בה עוד את תחושת השלווה והביתיות שציוץ ציפורים אמור לבטא. מי את לעזעזאל ציפור זרה? את השיר של מי את שרה? והיכן השיר שלי? אלו לא שאלות תיאורטיות אלא סוגיות עמוקות של זהות שנוגעות בבסיס ההגדרה העצמית.

בכסות של קדמה ודמוקרטיה הלך הרוח של התיאוריות של זין (המהוות כמובן רק סמל) מכאיבות את הלב לרבים, מעלות דיסוננס עמוק, מדגישות את הצורך במסגרת השתייכות, בתרבות, בסיפור, בבית. כשפעם אחר פעם עולה השאלה מאיפה מגיעים המצביעים של טראמפ התשובה האוטומטית שעולה בי היא מארלינגטון, ממחפשי הפשר, מהזקוקים לסיפור, מכולנו. השאלה אם יש חכמה בהצבעה שכזו והאם טראמפ העשיר, העירוני וגס-הרוח הוא המענה הנכון לצורך, היא שאלה מעניינת (שלעניות דעתי יש לה תשובה שלילית ברורה), אבל בעצם לא היא השאלה. שאלת המפתח בבחירות האמריקאיות, היא שאלת המפתח בהצבעה הבריטית על הברקזיט, היא שאלת המפתח בבחירות הממשמשות ובאות בצרפת, היא שאלת המפתח שמונעת חילופי שלטון בישראל, היא שאלת הזהות.

20160728_095038

נוח יהיה להשאיר את הסיפור הזה ברמה של פוליטיקה גבוהה, אבל האמת שהוא רלוונטי לא פחות (ואולי הרבה יותר) ברמה האישית. זיגמונט באומן (שהלך לעולמו לפני שבועות ספורים), הדגיש בכתבים שלו את הקושי של האדם החי במציאות של מודרניות נזילה אל מול חובתו המתמדת לבור את דרכו, לספר לעצמו את סיפורו. האדם הוא מין שחי בלהקה, אבל לא כמו כל בעל חיים אחר – הוא דורש משמעות, דורש מסגרת שייכות, דורש להיות חלק ואינו יכול לסבול מצב בו הציפור שלו שרה את שירו של מישהו אחר. אין כואב יותר מלאבד את הסיפור שלך, אין מסובך יותר מלכתוב את סיפורך מחדש, אבל אם מישהו יעיז לספר בעבורך סיפור אחר, למחוק את הסיפור שבשבילו אתה חי ומת, אתה תבעט ורוב הסיכויים שזה יהיה אלים יותר מהכנסה של פתק זה או אחר לקלפי.

היה עץ ואיננו עוד מחשבות דצמבריות מהאוניברסיטה העברית

דֶצֶמְבֶּר / נתן אלתרמן

רֵיחַ יָם וְרוּחַ סְתָו
וּמִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי-זָהָב
וּמִין סַגְרִיר מָתוֹק-חָמוּץ
מוֹשֵׁךְ מִבַּיִת אֱלֵי חוּץ,
לָלֶכֶת-לֶכֶת וְלִנְשֹׁם
אֲוִיר שְׁקִיעוֹת כָּחֹל-אָדֹם.

אֲוִיר שְׁקִיעוֹת. נִיחוֹחַ דַּק.
הַגֶּשֶׁם זֶה עַתָּה נִפְסַק.
בָּרְחוֹב שׁוֹטֵף גְוָדַלְקִיוִיר
וּבוֹ שׂוֹחֶה "הַמַּעֲבִיר"…
עֲלֵה וְשׁוּט וְהִסְתַּכֵּל
עַד מַה יָּפָה הִיא הַתֵּבֵל

הַפָּנָסִים חִוְרֵי פָּנִים.
כְּחֻלּוֹת עֵינֵי הָעֲנָנִים.
וּמַשֶּׁהוּ מוּזָר כָּזֶה
לוֹחֵץ דּוּמָם עַל הֶחָזֶה,
לוֹחֵץ, קוֹרֵעַ וְדוֹרֵשׁ –
הַלֵּב רוֹצֶה לְהִתְעַטֵּשׁ.

דֶצֶמְבֶּר – חֹדֶשׁ מְקֻטַּר
רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר,
אַתָּה נוֹתֵן כֹּחוֹת גְּנוּזִים
לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים,
אַתָּה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב
מְעַט אָבִיב לְתֵל-אָבִיב.

י"ב בטבת תרצ"ה
18.12.1934

*************************

בוא נדבר על הפיל ושמו העברי סוף-דצמבר, זה שבמדינות אחרות קוראים לו עונת החגים או חופשת החורף. שלא תבינו לא נכון, אני לא רוצה שנדבר על חג המולד חלילה, לא על המיסה בחצות או על מה שקרה או לא קרה בנצרת, אלא על הסיפור הגדול יותר,  זה שמזדקר לעין ב-zoom out, ממבט העל. משמעותו התיאולוגית של הסיפור הזה ברורה, חגיגת ימיו הראשונים של אחד מהיהודים המוכרים והשנואים ביותר בתבל, הימח שמו, ישוע הנוצרי; אבל לצד זאת יש לתקופה הזו גם משמעויות צרכניות, תרבותיות, כלכליות, תיירותיות, אמנותיות וסמליות ברורות ובולטות לא פחות.

אני יודע, זה לא בדיוק נושא שכדאי להכניס את הראש לתוכו. תראו למשל את ברנר קשישא שניסה לכתוב איזו פיסת נייר חצי-אינטלגנטית וחצי-פרובוקטיבית על הנושא והכניס את התנועה הציונית כולה למחול שדים שנודע בשם הקוד "מאורע ברנר" (נורית גוברין כתבה עליו בחן רב בספרה "מאורע ברנר: המאבק על חופש הביטוי", 1985); אפילו פרופ' קלוזנר (שלא היה שמאלני כמו ברנר חלילה) הצליח להוציא את החרדים מכליהם כאשר מכל הנושאים שבעולם החליט לכתוב על הנצרות ועוד נטה לישו הצעיר חיבה מסויימת.
העניין הוא שאני קצת מתקשה שלא לכתוב בנושא. תראו, ישבתי הבוקר, 22 בדצמבר 2016 לצדו של עץ האשוח (העלוב למדי יש להודות) שהוצב למענם של הסטודנטים הנוצרים בפורום של האוניברסיטה העברית ולא התפקרתי (לפחות לא יותר ממה שהתפקרתי בכוחות עצמי עד כה, ללא עזרת עצים או עשבים מסוג כלשהו). באורח פלא גם בני שיחי, אתם דסקסתי בעניינים שברומו של עולם, נותרו יהודים: המשכנו לדבר בשפת התנ"ך, שילמנו על הקפה במטבעות המאזכרים את מרד המקבים והחלפנו אנקדוטות ממסיבות החנוכה של ילדותנו.
img-20161222-wa0013
(האשוח באוניברסיטה העברית בצילום חשאי)
דקה לפני ששיגרתי צפירת הרגעה לרב חיים נבון, שנדרש לא פחות משלוש פעמים בשבוע האחרון לאסון הנורא הנ"ל (קישור, קישור, קישור) ושבירכתי על הנס שקרה לי במקום ההוא; נזכרתי שהרב נבון (שמסיבה לא ברורה אני לא מצליח להסכים אתו על שום דבר אף פעם) אינו לבד ושהחשש הרבני מסוף דצמבר רווח למדי. לא מדובר באותו מנהג יהודי חביב של ניטל נאַכט בו נוהגים היו יהודים לחתוך נייר טואלט לשבתות השנה כולה (קישור) ואפילו לא במנהג המשונה אך מבוסס סוציולוגית של ביקור במסעדה סינית בערב החג (קישורקישור), אלא באימה נוראית שתוקפת את שמרני ישראל, כמעט כאילו עתיד להתגשם הארמגדון הנוצרי; והרי הגויים האלו יודעים לתכנן את קץ הימים לפרטי-פרטים, לא כמונו. אימה שאפשר היה לעבור עליה לסדר היום אילולי היו לה השלכות כלכליות מרחיקות-לכת על סוגיות של כשרות (קישור) והיא הייתה מנסה להפחיד את כולנו בסנטה-קלאוס שירדוף אחרינו עד שיכלה כליל את זהותנו היהודית (קישורקישורקישור).
אתם מבינים, הנקודה היא שאני גר בירושלים, העיר אליה מכוונים מחצית ממזמורי חג המולד; במצב בטחוני תקין יותר הייתי יכול בנסיעה קלה להגיע גם לבית לחם אליה מכוונת המחצית השנייה של המזמורים. מהחלון שלי אני מביט על מנזר המצלבה, בדרך לאוניברסיטה אני עובר בין מנזר סן-סלבדור למנזר נוטרדם; הרדיו של בית סאחור שמשדר מאז נובמבר מזמורי חג טראשיים נקלט אצלי טוב יותר מגלגלצ; את הקפה שאני שותה עכשיו קניתי מירושלמית אסלית שעל צווארה צלב כסף גדול, תושבת העיר בדיוק כמוני. כל זאת עוד בלי להתייחס לקבוצה של מאות אלפי אנשים עבורם עץ האשוח הוא יולקה, סנטה קלאוס הוא סבא כפור וכל העניין הזה הוא הנובי-גוד האזרחי לחלוטין (קישור).
אבל כל אלו גם יחד לא הופכים את ישראל של סוף דצמבר לנוצרית, גויית או פחות יהודית באיזשהו אופן. אלתרמן אמנם חשש בשיר אחר שלו משנת 1934 ש-"תל-אביב תהיה ז'נבה", אבל בסופו של יום מספק ב-"דצמבר" תיאור נטורליסטי, מרתק ורלוונטי למדי של החודש הזה, ללא ריח עוגיות ג'ינג'ר, סנטה קלאוס או עצי אשוח. עבור הישראלים דצמבר הוא בעיקר אירוע של מזג-אוויר ודו"חות מס וה-25 בדצמבר הוא עוד יום, משמעותי פחות מט"ו בשבט או ל"ג בעומר, עם פחות נוכחות במרחב הישראלי מצום גדליה או מתענית אסתר. תחושת הרחוב הרחוץ בגשם הטרי, הסגריר המתוק-חמוץ, ריח התפוזים; זוהי החוויה הישראלית של דצמבר אז והיום.

לכשעצמי אני אוהב מאוד את הישראליות הזו מהשיר(ים) של אלתרמן, הישראליות הפשוטה של היום-יום, הוויית החיים. למרות החיבה הבלתי מוסתרת שלי למסעות אנתרופולוגיים-עלאק ברחבי העולם, אני אוהב לחזור, את התה (עם השיבה), הלימון (מהעץ בבית של אחי) והספרים הישנים (בעברית). אני אוהב את החום הישראלי, ואת המוזיקה ברדיו ביום שישי, ואת המגן-דוד דווקא שנמצא על הדגל, ואת העובדה שלמגזין של שבת קוראים "מוסף" ושלפרלמנט "כנסת" ושלכסף "שקל", אני אוהב את העובדה שאני גר ברחוב הרצוג על שם רב ראשי ושאני עושה קניות בשופרסל ששמה גזור מהביטוי הארמי "שופרא דשופרא" ושאני יכול לקרוא את התנ"ך בשפת המקור בלי תיווך. וכל אלו יסודות חזקים מאין כמוהם שעומדים כנגד הגלובליזציה וה-"זה נוער זה, זה בררה" כבר לא מעט שנים.

אנחנו נוטים לדבר על הישראליות השדופה, יש בזה משהו; אנחנו מזדעזעים שוב ושוב מבורותם של צעירים, גם בזה יש משהו; אנו חרדים לגורל התרבות שלנו אל מול רידוד ואמריקניזציה וגם זה כנראה לא בלי סיבה. אבל כמו הביקורת הפולמוסנית של אחד-העם את היושבים בארץ אי-אז בראשית המאה (קישור), אנחנו חוטאים בביקורת קטלנית מדי, מתנשאת מדי; אנחנו מניחים שלפנים הכל היה טוב ושאנחנו פגיעים וחלשים ממה שאנחנו באמת. אנחנו לוקחים קבוצה קטנה, זניחה כמעט מבחינה מספרית, שחיה כאן אבל פניה אל-מעבר לים, ואנחנו בטוחים שהרוב המוחלט כמוה.
עץ חג מולד או סנטה קלאוס אינם חלק מהתרבות שלי, אבל למען האמת הם גם לא בדיוק מאיימים עלי ואני לא רואה שום סיבה לעלות בשלם על בריקדות. זאת ועוד, בעידן בו נשיא ארצות הברית הנוצרי עורך בחנוכה הדלקת נרות חגיגית וכשרה וחב"ד מדליקה מדי ערב חנוכיות ממגדל אייפל ועד החומה הסינית, נדמה לי שעץ חג מולד צנוע הוא מעשה נדרש של נדיבות. אני מסתכל על הלא-יהודים באוניברסיטה שעושים את חוק לימודיהם בעברית, מתאימים את עולם האסוציאציות וההקשרים לזה היהודי, שובתים ביום הכיפורים, לומדים ברמדאן או בפסחא במקום להיות לצד משפחתם, ואני הולך ומשתכנע שגם להם מגיע סמל אחד במרחב הציבורי מתוך תרבותם.
15419815_1512399648788840_8643314186097227464_o
(נזירות חוצות את מעבר מנדלבאום בחג המולד, 1956; צילום: לע"מ)
אישית אני בעד שישראל תהפוך ליהודית יותר, שנעמיק את הידע התרבותי שלנו ואת היצירה המקורית לנו; אני מייחל לכך שיותר ויותר ישראלים יראו במסורת היהודית כשלהם ויטלו עליה אחריות – כי לא הכל מושלם, רחוק מזה. אני חושב שאפשר לעשות זאת על-ידי הקצבת יותר כסף לתרבות (צעד לו הרב נבון מתנגד), או על ידי ההבהרה שזכויות האדם מעוגנות במסורת היהודית (דבר שהרב נבון חושב שאינו נכון), או על-ידי צמצום הפערים בין עניים לעשירים (שמבחינת הרב נבון אינם מהותיים) או בהבטחת חינוך ממלכתי איכותי ועשיר תרבותית לכלל הילדים בישראל (ניחשתם נכון).
אבל לא הרב חיים נבון הוא הנושא, כי הוא לא לבד, צריך להבין שאי אפשר להחזיק את המקל בשתי קצותיו: המשמעות של זניחת התרבות והחינוך העבריים היא יותר שנאה, יותר פחד ופחות הצלחה; ככל שנהיה יהודים יותר נהיה ליברליים יותר, ככל שנהיה פלורליסטיים יותר נהיה יהודים יותר. האתגר שלנו הוא הזהות החיובית, בעידן של דימונה וצוללות ו-F35 המיתוס המגייס של "קמים עלינו לכלותינו" פשוט מאבד (ובצדק) מתוקפו. בהקשר הזה יכולים לתת הליברטריאנים והניאו-ליברלים (שיובאו לישראל מארצות-הברית של לפני 2008) את ידם לפוסט-לאומיים (שיובאו לישראל מפריז של 1968) מאחר ושניהם מביאים לאותו המקום: שוביניזם לאומי תלוש ואלים שהוא הוא האיום על זהותה היהודית של המדינה.
ומה באשר לעץ אתם שואלים? הוא בפעולה ציונית הולמת הוסר והוחלף בסביבונים של נייר, דו-מימדיים, חסרי משמעות או עומק. ישר כח, זו הדרך להפוך את ישראל ליהודית יותר.
img_20161222_155730
(עכשיו זו אוניברסיטה עברית באמת! אין עץ אבל יש סביבוני נייר רבי עומק!)

מחשבות על המהפכה הישראלית, הציונות הדתית והעשור האחרון

העור שלי עברית / סגלית בנאי

הָעוֹר שֶׁלִּי עִבְרִית
וַאֲנִי אֲחֻזָּה בָּאֲדָמָה הַזֹּאת בִּמְלוֹא צִפָּרְנַי
וְאֵין לִי מָקוֹם אַחֵר
אֵלָיו אוּכַל לְהַגֵּר
כִּי אֵיךְ אֶגְלֶה מִתּוֹךְ שְׂפָתִי
שֶׁבָּהּ בָּנִיתִי לִי בַּיִת
בְּשִׁירִי
וְהִיא כְּמוֹ אוֹת קַיִן עַל מִצְחִי
אוֹתוֹ לֹא אֲקַרְצֵף וְלֹא אֲגָרֵד פִּצְעִי דָּם
כִּי אֲנִי מְאֹהֶבֶת
מִתְעַטֶּפֶת בְּשִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת
שֶׁל שְׂפָתִי
שְׂפַת אִמִּי
שְׂפַת עַמִּי
מוֹלַדְתִּי הַמְּדַמֶּמֶת
עִבְרִיתִי
אַהֲבָתִי

*************************
מערכת היחסים הסבוכה בין בדיון לממשות, פיצוח הקשר שבין יצירת האמנות לבין מושאה, הוא מסוג הנושאים שלשומר נפשו עדיף לברוח מהם, אך למרות זאת יש מקומות בהם קשה להתחמק ממנו. יותר מזה, בכל מה שקשור ליצירה ציונית-דתית ניתן לראות בחיטוט בסוגייה מאפיין מגזרי של ממש: ספריו (הטובים כשלעצמם) של מיכאל שיינפלד התחבבו על רבנים שמרנים בשל הרהורי הבני"ש הסטריליים שהם מציגים התואמים את הצורך בספרות "נקייה" (קישורקישור); חנוך דאום זכה לקיתונות צוננים כי העיז לדון בסוגיות כמו היחס למיניות בעולם הישיבות והוגדר כ-"לא מייצג" (קישור, קישור); וישנן עוד דוגמאות רבות.
מעל לכל הפולמוסים עלתה ללא-ספק סדרת הטלוויזיה "סרוגים": צמד הכתבים הבכירים של "בשבע" ממש התפחלצו בראיון עם היוצרים זמן קצר לאחר הופעת הסדרה (קישור) ורק כעבור שנים עם תום העונה השלישית אישרו לכתב היותר ליברלי של העיתון לראות בה גם את חצי הכוס המלאה (קישור), הרב אבינר יצא נגדה למלחמה (קישורקישור) ומחנכים מסוימים אסרו את הצפייה בה (קישור); מנגד ציפי חוטובלי (בגלגולה הקדם-פוליטי) שמחה לראות על המסך דתיים נורמליים ופחות מגזריים (קישור) ואבי שושן ועינת ברזילי בירכו על ההתייחסות למציאות של רווקות דתית (קישור, קישור); לסיום יוצרי הסדרה עצמם נאלצו להסביר לתקשורת הכללית על מה בעצם כל המהומה (קישור) ולארגן הקרנות ציבוריות במתנ"סים עבור ציבור שלא היה מנוי על הטלוויזיה בלוויין (קישור).
"סרוגים" תפסה את הציונות הדתית בנקודת זמן מכריעה, רגע אחרי ההתנתקות, כשישיבות הקו עמדו עדין בשיא השפעתן ורגע לפני שתגובת הנגד הליברלית התמסדה והחלה להשיב אש. אותי אישית היא תפסה בשלהי גיל ההתבגרות, בתקופה פחות טובה ברמה האישית, כשלחצי המגזר הובילו אותי אל ישיבת הסדר שבדיעבד הייתי רחוק מעולמה מרחק רב. בעת שידורה לא הקדשתי ל-"סרוגים" תשומת לב מיוחדת, אך כשהצגתי מחקר על ההתנתקות (בכנס האקדמי הראשון בו השתתפתי אי-פעם) זמן קצר לאחר שעלתה העונה הראשונה לא יכלתי להתעלם ממנה ודנתי בה בהרחבה.
לפני מספר שבועות התגלגלתי לצפייה חוזרת בפרקי הסדרה, על שלושת העונות שלה, ברצף. האמת היא שזאת לא היא זה אני, הצורך למיין ערימות של מסמכי ארכיון, עבודה שדורשת מינימום משאבי ריכוז ומקסימום משאבי זמן הובילה אותי לחפש משהו שיכול לרוץ ברקע. כבר סיימתי לצפות בסדרה הזו, עברתי לסדרה הבאה ואפילו הספקתי להעמיק בסדרת הרצאות מצויינת של פרופ' מנחם בלודנהיים ביו-טיוב (קישור), אבל ההרהורים על "סרוגים" נשארו עמי.
חוויית הצפייה הייתה עבורי סוג של דיסוננס קוגניטיבי. במשך שנתיים כמעט גרתי בדיוק באמצע הדרך בין "יקר" ל-"אוהל נחמה", השלט "גונן (קטמון)" ניצב  ממש ממול והמכולת השכונתית גם היא זכתה להופעת בכורה באחד הפרקים. "סרוגים" אמורה לכאורה לייצג את המציאות שאני חי בה, ציונות דתית אבל לא מחמירה מדי, רווק בירושלים בסוף שנות העשרים, אבל הייצוג… כל כך שונה מהמציאות. במשך שבועיים-שלושה תהיתי לעצמי מה מקור ההבדל התהומי, האם בטקסונומיה המגזרית אני פשוט נמצא במשבצת אחרת? האם היה שם ניסיון מכוון ליפות את המציאות? האם זה אך טבעי שהמיוצג ביצירה הבדיונית לעולם ימצא בה הבדלים ותתי-הבדלים מן הממשות אותה הוא חי?
יתכן שכל התשובות נכונות, אבל ככל שעבר הזמן הבשילה בי תשובה אחרת – זה הזמן. הכמעט עשור שעבר מאז צילום הסדרה בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, היותר משני עשורים שעברו מאז החוויות המעצבות של יוצריה שתיארו את המציאות בעשור האחרון של המאה העשרים. ופתאום הפער הזה בין המיוצג לממשי, בין העשור הקודם לעשור הנוכחי, אפשר לי הצצה רטרוספקטיבית אל עצמי, אל גל שאני מרגיש חלק ממנו ושינה כמה מהפרדיגמות היסודיות ביותר של הציונות, הישראליות, היהדות והמגזריות של הדור שקדם לו. זה הדור שהוריו גדלו אל-תוך המזרוחניקיות שמחנכיו לימדו אותו לזלזל בה וחווה על בשרו מהפכה אחת של אינטרנט ומידע חופשי ומהפכה שנייה של הקצנה דתית בכל מה שאמור לקשר בין המינים; זה דור שהתבגר לצד החווייה הכל-ישראלית של פיגועי האינתיפאדה השנייה, הטלטל בטראומה המגזרית המתמשכת של ההתנתקות ועוצב על-ידי חוויית סבבי הלחימה בלבנון ובעזה; דור שרבים בו הם יותר ישראלים ממגזריים והישראליות שלו טבעית וילידית יותר. זהו לא הסיפור של הציונות הדתית פשוט מפני שזה מונח פקטיבי מבחינה רבה, אבל זה סיפורה של קבוצה מסוימת מתוכה של הקבוצה, לאו דווקא שולית.
אם הקבוצה של "סרוגים" בחרה בישראליזציה של המגזר ויוצרי הסדרה ביקשו להדגיש שצעירים ציונים-דיים חווים את אותן חוויות של חבריהם החילוניים אבל בנפרד ואחרת, יורשיהם מערערים על עצם קיומו של מגזר ומבקשים לבטא את היהדות שלהם במרחב הציבורי באופן טבעי וישראלי הרבה יותר, דבר שמשפיע על המגזר (או פרימתו) אך גם על המרחב הכולל.
ב-"סרוגים" מוצג עולמם של הגיבורים כבועה מקבילה המתנהלת בתוך עצמה, מקיימת קשרים דקים עם העולם החרדי-לאומי והציוני-דתי ה-"קוניקי" ולא מקיימת שום קשר עם העולם החילוני. "סרוגים" הציגה קטגוריה נפרדת של דתיים מודרניים, פרגמנט מגזרי, אבל פרגמנט נפרד שהוא חלק ממגזר נפרד.
המפגשים עם החילונים והחילוניות בפרקים השונים מדגימים זאת היטב: הודיה (טלי שרון) שעוזבת את המגזר עוזבת אותו לגמרי, היא אוכלת שרימפסים ביום כיפור לתיאבון וטורחת להתנתק כמה שרק אפשר, הקושי שלה לבצע את הפרידה המוחלטת מוצג כקונפליקט; מאידך אברי (זוהר שטראוס) בן-זוגה הוא חילוני מנותק שלא יודע דבר על האופן בו מתנהלת ארוחת שבת וזאת למרות העובדה שהוא מתמחה בארכיאולוגיה, מלמד באוניברסיטה העברית וחי בירושלים; גם תהילה (דקלה אלקסלסי) בת-הזוג החוזרת בתשובה של נתי נטשה לחלוטין את עולמה החילוני ועוסקת כעת ברקימת פרוכות; כאשר רועי (אורי לחמי) מגלה שהוא נמשך לבני-מינו האופציות הם חיים דתיים בהכחשה או חיים חילוניים מוחלטים ואופציית השילוב כלל לא עולה על הפרק.
והנקודה הזו על רקע ירושלים התשע"ז נראית לי לא פחות ממופרכת, לפחות כשאני מסתכל על הקבוצה הקרובה אלי, אבל לא רק. בעוד שהקשרים עם העולם החרדי-לאומי בעשור האחרון הוסיפו להיפרם, הרי שבצד השני קמו עוד ועוד יוזמות שממלאות את החלל שבין הדתיות הליברלית לחילוניות וטשטשו לחלוטין את ההגדרות המוכרות והגבולות המגזריים. השאלה מה בדיוק נוצר כאן (מגזר נוסף? קבוצה על מגזרית?) היא נושאו של מחקר מרתק בו עוסק רגב בן-דוד ולא בטוח שניתן לענות עליה בשלב זה, ללא פרספקטיבה היסטורית, אבל מה שבטוח הוא שמשהו השתנה: המניינים השוויוניים השונים (ידידיה ושירה חדשה הוותיקים והשמרניים יחסית, שבת בבוקר וסוד שיח החדשים והנועזים יותר); הצטברות המסה הקריטית של עולים רפורמים, קונסרבטיבים ומודרן-אורתודוקסים מארצות-הברית ומצרפת; אירועים יהודיים פלורליסטיים במרחב הירושלמי המשותף כמו אלו המובלים הרבה תמר אלעד-אפלבאום והרב בני לאו; בתי-המדרש הפלורליסטיים הירושלמים (בעיקר "חברותא" באוניברסיטה העברית שהפך לכור מצרף של ממש, אבל גם "אלול" ו-"קולות" הוותיקים יותר); הייצוג הפוליטי בסיעות "ירושלמים" ו-"התעוררות" שפונים לדתיים וחילונים, זכו להישגים אלקטורליים נאים ואפילו שיגרו נציגה לכנסת (רחל עזריה); ה-"כשרות החברתית" שכבר בועטת ופועלת ועשרות יוזמות נוספות הנמצאות בעיצוב ובנייה ("שבוס", "פתוח בשבת"); ועוד ועוד מרחבים משותפים חדשים פיזיים ("התחנה" למשל) ומקוונים (הקבוצות הפדל"חושיות למשל).
הנקודה היא לא במספר האנשים שלוקחים חלק אקטיבי במגמות האלו (הם כנראה מעטים יחסית, אבל כפי שמרמזים דפוסי ההצבעה המקומיים בירושלים הם כנראה רבים ממה שחושבים), אלא בעובדה שהם חלק בלתי נפרד מהנוף הירושלמי וקשה להתעלם מהם. אמת היא שרוב הצעירים הירושלמים לא נוטלים חלק במניינים השוויוניים, אבל עצם קיומם מהווה נקודת התייחסות, עובדה ידועה שמאלצת אחרים להגדיר את עצמה לאורה. אמת היא שיש מי שלא יאכלו במקום המתהדר בכשרות חברתית, אבל האופציה קיימת. כאשר קרסו חומות המגזר לא רק אלו הקרובים לצד החומה שקרס הושפעו מכך, הקבוצה כולה נאלצת לזוז ולהגדיר את עצמה מחדש.
אם היו לי תהיות באשר למהימנות האנליזה הזו הגיע מאמרו של הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני-עקיבא (קישור) בעלון "עולם קטן" של השבת האחרונה והבהיר עד כמה התופעות הללו נפוצות ומאיימות. הרב גודמן כותב בחרדה אמתית על נישואים מעורבים (של דתיים וחילונים), הסרת המחיצה ברחבת הריקודים בחתונות ולגיטימציה לנישואים ומגורים משותפים של להט"בים; הוא מפציר בקוראיו "להיות אנשי אמת" ולהתנגד לתופעות אלו, לא לפני שציין כי "יש אנשים שיתייחסו לעמדותיי כאל עמדות ארכאיות ומכעיסות". הדיסקורס הזה, שהוא אפולוגטי במהותו, לא פחות ממדהים בהשוואה לדיסקורס המגזרי מלפני עשור שדן בהפרדת חדרי מורים, (לגברים ונשים), תהה לגבי לגיטימיות של חופשה בחו"ל ולא העז לדון בנושאים הללו גלויות.
אבל למעשה גם התנועה הזו של הגדרה מחדש לא היא הנקודה המהותית, אלא המהלך הרחב והעמוק יותר של העבריות, ההשפעה המהותית של החיים בציוויליזציה ישראלית-יהודית, שאחרי כשבעה עשורים קשה להתעלם ממנה. אחרי מהפכת גוש אמונים, אחרי דור המג"דים והמח"טים הדתיים, אחרי הטריומף הפוליטי של נצחון הכיפות הסרוגות, קבוצה מסוימת בציבור הציוני-דתי מרגישה שגבה נזקף דיו, במקום להתמקד בטענות על הדרה היא מרגישה כעת שאין לה עוד צורך בגבולות המגזר, שהיא דוברת את העברית הישראלית וזו אהבתה האמתית, זו מולדתה.
זאת תהיה סוציולוגיה בגרוש, אבל קשה שלא לראות את הקשר בין השינויים שהולידה ירושלים בעשור האחרון לבין שלוש החוויות המעצבות של הציונות הדתית בעשור האחרון: שתיים מהן חוויות כל ישראליות של טרור (באינתיפאדה) ומלחמה (בעזה ולבנון) ואחת היא אולטרה-מגזרית (בהתנתקות), על אלו אולי ניתן להוסיף את הזיכרון של רצח רבין שיוזמות השיח שהוא הוליד בתחום ההתחדשות היהודית הבשילו רק כעבור עשור או יותר. החוויות הללו, כל אחת לפי דרכה הותירה חותם עמוק של עבריות בלבם של רבים והנחיתה בעבורם מכת-מחץ על חומות המגזר. עבורם הייתה זו הוכחה שהישראליות היא בית ולא אות קין, שהעבריות הפשוטה היא מסכת החיים בתוכה הם חיים, בלי להתקרצף ובלי להתגרד ממנו, הביטוי היהודי צריך לבוא לידי ביטוי במסגרתו, למעשה רק שם הוא יכול להיות אותנטי. אולי, אם תרצו זו גרסה אחרת, לכתחילאית ומאוד אוטונומית ונון-קונפורמיסטית של תורת ארץ-ישראל. מה יעלה בגורלה? רק ימים יגידו.

על תשרי סבא, עמנואל הרוסי, גדוד העבודה והמסורת , מחשבות מרחביה

ירושלים עיר הקודש (תשרי סבא) / עמנואל הרוסי

תִּשְׁרֵי סַבָּא פָּנָה עֹרֶף
אֶל הָרֵי הָאֶלֶף.
מִשְׁתַּעֵל פֹּה כְּבָר הַחֹרֶף
וּבְעֵינוֹ הַדֶּלֶף.

יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ
לָמָּה וּמַדּוּעַ
לֹא נָתַתְּ לִי בְּזֶה הַחֹדֶשׁ
יוֹמַיִם בַּשָּׁבוּעַ?

וּבַצְּרִיף בּוֹכֶה הַיֶּלֶד
צוֹמְחוֹת לוֹ שִׁנַּיִם.
גַּלְמוּד הוּא בְּכָל הַחֶלֶד
כִּי הוֹרִים לוֹ אַיִן.

אַל תִּבְכֶּה, בְּנִי, בְּלִי הֶרֶף,
אַל תִּבְכֶּה לָעַד, דַּע:
אִמְּךָ כּוֹבֶסֶת, וּבָעֶרֶב
תָּבִיא לְךָ שׁוֹקוֹלָדָה.

יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ
לָמָּה וּמַדּוּעַ
לֹא נָתַתְּ לִי בְּזֶה הַחֹדֶשׁ
יוֹמַיִם בַּשָּׁבוּעַ?

בַּמַּחְצָבָה נָפַל אָבִיךָ
וְנִשְׁמָתוֹ בַּתֹּהוּ.
אֵין דָּבָר, סְגֹר אֶת פִּיךָ
תְּהִי חוֹצֵב כָּמוֹהוּ.

תְּהִי חוֹצֵב, תַּחֲצֹב בַּסֶּלַע
תִּבְנֶה יְרוּשָׁלַיִם!
אִם הַבֶּכִי הוּא בְּסֶלַע –
הַשְּׁתִיקָה בִּשְׁנַיִם.

יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ
לָמָּה וּמַדּוּעַ
לֹא נָתַתְּ לִי בְּזֶה הַחֹדֶשׁ
יוֹמַיִם בַּשָּׁבוּעַ?

*************************
זיכרון משותף (קולקטיבי) הוא עניין מורכב. בחינה מקרוב של השאלה מה ואיך אנחנו זוכרים, מגלה שיותר משהזיכרון משמר את ההיסטוריה הוא משמש כסלקטור שלה: מכריע מי יזכה לתהילה (אף היא זמנית) ומי ישקע בתהום הנשיה. המקרה של עמנואל הרוסי (1903-1979, במקור עמנואל נוֹבוֹגְרֵבֶּלְסְקִי) כמו רבים מבני דורו, אנשי גדוד העבודה, מדגים זאת היטב. למעשה, אלמלא מאיר שלו שנדרש לגורלם של אנשי הגדוד מפעם לפעם בספריו וחושף באופן בלתי-אמצעי את מחיר החיים בצל אידיאולוגיה גדולה מדי, יתכן והיו משתכחים מאתנו כליל.
אולם אפילו אצל מאיר שלו השתכחו לגמרי טיפוסים כמו עמנואל הרוסי, כאלה שלא נכנסים בצורה טובה לאף משבצת מוגדרת. לכן יש בו באיש הזה איכויות טראגיות בהרבה, מעין תכונות סגוליות שמעמיקות ומבצרות את השכחה. בחייו האישיים היה הרוסי חלוץ כושל; הוא אמנם ניסה לייבש ביצות ולחיות חיי מחסור שיתופיים באזור כבארה שיהפוך לימים לבריכות הדגים של קיבוץ מעגן מיכאל (קישור), אך חלה בקדחת וסיים את חייו כאיש פרסום בתל-אביב. יצירתו הייתה אמנם מאוד פופולארית אך רק לתקופה. לצד שיתופי הפעולה עם וילנסקי ונרדי, נעימות השטטעל אליהן הלחים רבים משיריו כמו גם עצם העובדה שהוא כתב פזמונים (הקשה שבעלבונות בעיני אנשי ספרות רבים), היו בעוכריו בקרב קהל היעד המיידי. כיום, עשורים רבים אחרי ששיריו הגדולים נכתבו, נדמה שרק פזמון סוכות הקלאסי "פטיש מסמר ניקח מהר" (קישור) נותר להעיד על הים הגדול של יצירתו. לא נעים להגיד, אבל כנראה שגם במקרה של השיר הזה רוב הציבור מייחס אותו אוטומטית למשורר הפורה "עממי" ולאו דווקא להרוסי. אפילו "חבורת רננים" שחידשה חלק משיריו אי-אז בשנות השבעים כבר מזמן השתכחה מלב (קישור).
20150516_143453
הרוסי כתב פזמונים שהושרו בפי כל והתייחסו לפכים קטנים מחיי הארץ, הייתה לו אהבה להווי החסידי, חיבה מסוימת לשירי ערש ואיך לא (בכל זאת יהודי) נטייה לדרמה ולמנכוליה. דווקא בגלל זה אני אוהב את היצירה שלו ובמיוחד את שיר הערש הירושלמי שכתב ב-"אחרי החגים" 1927-1928.
השיר משמר רגע נדיר בתולדות ירושלים, עת חברי גדוד העבודה חדורי האידיאלים ורוח הקרב שבנו את רחביה, תלפיות ובית הכרם; העניקו לנו את הנופים מרחיבי-הלב של שכונות הגנים בעיר החדשה; והתפלפלו עד זוב דם (ממש) בסוגיות של סוציאליזם ולאומיות… הבינו שזה… ובכן… זה לא זה.
ראשית הייתה המציאות: אחרי שבע שנים של בנייה, קילומטרים רבים של כבישים, מאות בתים ועשרות מוסדות ציבור, ירושלים היהודית שמנתה כ-40,000 תושבים ולא נהנתה מהגידול העירוני של העלייה הרביעית, פשוט לא הייתה זקוקה עוד לבנייה בהיקף נרחב.
שנית הייתה גם… המציאות: האמונה היוקדת הביאה קבוצות שונות מתוך הגדוד לעלות מדי שני וחמישי על בריקדות, להתפלג, להתאגד ולהתאחד מחדש; בדיוק בתקופה בה כתב הרוסי את השיר עזבה חבורת חלוצים בעלי אמונה יוקדת בראשות מנחם אלקינד (1897-1938) על מנת להקים קיבוץ בוויו נובה שבחצי-האי קרים (Во́йо-Но́ва, קישור) ולא יעברו יותר מכמה חודשים והגדוד יתפרק כליל וייאסף אל תוך קיבוצי הקיבוץ המאוחד (שאף הוא יתפלג בתורו, אבל זה כבר סיפור אחר).
בתוך המציאות הזו שוכב תינוק בערישתו תחת שמי הלילה הירושלמי המתקדר. תשרי-סבא מסמל את שמחת החגים ש-"פנתה עורף" ונעלמה אל בין דפי לוח-השנה הנתלשים; אך הדימוי רב-העוצמה פה כולל רובד נוסף, בתוך המציאות החילונית המתחדשת של גדוד העבודה, על ברכי הקומוניזם האתאיסטי, הנחמה שבלוח השנה היהודי, הדבש והרימון, נעימת כל נדרי והתקבצות המשפחה בדירת העראי הירוקה, כל אלו פנו עורף ונותר רק סלע המציאות הקשה. נותרה הרוטינה של עונות השנה המביאה עמה, ערב החורף הירושלמי הקשה את שיעול הברקים הטורדני והגשם הדולף אל תוך האוהל, אך לא קסם, לא הוד ולא הדר.
גם ירושלים, עיר הקודש, אין בה עוד לנחם את חברי הגדוד החוצבים אבני-בניין מתוך סלעיה, אך לא מוצאים לא ברזל ולא נחושת. לא רק שאין בה בירושלים את אותו עונג רוחני, אלא שאף עבודה גשמית אין בה – כל שהיא נותנת לפועל הוא יומיים עבודה בשבוע. מאידך, גם זכות בטלה לא מעניקה העיר לפועלי גדוד העבודה, כך שהתינוק בוכה בערישתו, ללא אב או אם שילטפו אותו על לחיו. אביו נהרג בעבודה הקשה במחצבה; אמנם כחבר הגדוד זכה בפועל "נפל", אך אין בדבר לפצות על בדידותו של התינוק וקדרותה של התמונה כולה. גם אם נפל על בניין ירושלים, הרי שנשמתו בתוהו – הוא איננו עוד ועובדה זו נוכחת יותר מכל אידיאל. גם גורלה של האם לא שפר עליה, מהאידיאלים הגדולים לא נותרה אלא הבזויה שבעבודות, לא חציבה ולא סלילה ולא בנייה, לא פרודוקטיזציה ולא שוויון בין המינים – כובסת, כאילו אין בה תודעה מעמדית, יצירה ובניין הארץ.
מכאן לא נותר אלא לנחם את התינוק בעתיד הצפון לו, אך הרוסי מעצב גם אותו בטעם מתוק-מריר, תוך קריצה לפזמוני יידיש רבים. אלא שבניגוד לדאוס-אקס-מכינה היידישאי במקרה זה אין להתנחם עוד בעליה לירושלים או בעיר הקודש. הנה הערישה ניצבת תחת שמי הדלף הקדושים וכי מה בכך? כל שהילד יכול להתנחם בו הוא חיקוי האב המת – אף הוא יהיה חוצב; אך ביודענו את גורל האב נותרת השאלה תלויה באוויר… האם גם הוא כאביו… יפול על בניין העיר? אין לדעת אך התינוק נדרש לשתוק ומחירה של השתיקה הזו בשני סלעים (המופיעים הפעם ככינוי לכסף), קשה כפליים מהבכי שמחירו סלע.
מפעם לפעם כשאני עובר בין בתי המידות של רחביה, אלה שמחירם כבר עלה הרבה מעבר לאותם שני סלעים, אני מדמה לשמוע את בכיו של תינוק ההוא, מבחינות רבות זהו בכיה של האידיאולוגיה זעופת הפנים, מחירם של מי שגדלו אל תוך ניסוי חברתי ופוליטי ושילמו את המחיר.
אבל את שירו של הרוסי אני קורא דווקא כהתרסה על אותו אוונגרד שחתך את קשריו עם העבר היהודי באופן חד מדי. הנעימה החסידית שמילות השיר חוברו לה,"יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִיף" שהייתה מקובלת בחסידות חב"ד (קישור), צובעת למעשה את השיר כולו בגוונים אחרים לגמרי. כאילו מנסה הרוסי לומר להם, לחבריו, נדמה לכם שפתחתם דף חדש, ללא מועקת הגלות ומעגל הדמעות, אך למעשה לא ויתרתם אלא על הנחמה; כעת שובו הביתה אל חיקה של המסורת, לא זו של הדן את בניו "מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה" אלא זו שבונה את מסגרת השייכות שלהם, שמעניקה משמעות לחיים.

על החזון, מחשבות מתוך תור העוברים לפני ארונו של פרס

תפילה בדרך / שמעון פרס
שאלתיך במוצאי הכרך

הלפנינו סיכוי או ערך?
ובנושאי תפילה, כורע ברך
נסת ונעלמת ראשית הדרך.
לא, איני צייד צמא דם
אף לא נווד נואש ותם,
הרי נשבעתי, לא תשבר אדם.
וכי הנופל הוא זה שקם.
ובעומדי על שפת לועך התהום,
לא תפרם מלב רקמת התום
ובהשמע קול נפץ של חלום,

אמרתי לך: לנשר עוד נרום

 

*************************
מי שעוסק במחקר היסטורי מוצא לעתים קרובות תאריכים חלופיים שמספרים עבורו את הסיפור בצורה קצת אחרת. מן רגעים כאלה, שבעת ההתרחשותם לא בהכרח הובנו במלוא חשיבותם, אך יש בהם כדי לתפוס את רוח הזמן, לקפסל (יש מילה כזו? מלשון קפסולה) את התהליך והרעיון וההתנגשות לכדי אירוע בודד.
כמו שאני מבין את מדינת ישראל התאריך החשוב הוא לא 29 בנובמבר 1947, וגם לא 14 במאי 1948, אלא 30 באפריל 1956, האירוע שאני מוצא את עצמי שב אליו שוב ושוב הוא ההספד של דיין לרועי רוטברג (קישור), בלווייה קטנה, ביישוב קטן, על שפתו המערבי של המדבר. בהספד הזה ניסח דיין לראשונה את עקרונות דוקטרינת האין ברירה הישראלית, על רגל אחת: יש ערבים והם שונאים אותנו והם ישנאו אותנו, אין טעם לנסות להתעלם מכך, אין טעם לנסות להתווכח עם זה, זו המציאות, אלו החיים עצמם, יש לחשוק שיניים, ספרטה. עם מרצים מסין שבקרים בארץ, בקורס מבוא במכללת אחווה, עם צוערי קק"צ בין-לאומי וגם עכשיו אל מול השערים הכפולים של העיתונים וההספדים לפרס, פעם אחר פעם אני חוזר אל הנקודה ההיא בזמן שתפסה משהו עמוק מאוד בקיום הישראלי.
הנאום נותח לפני ולפנים, הוא הוסבר בהקשרים של הפוליטיקה הפנימית (הויכוח לגבי פעולות התגמול), היחסים הבין-לאומיים (יחסי ישראל או"ם), בהקשר של עיבוד האבל בחברה הישראלית, הרטוריקה של ההספד העברי ועוד ועוד. בעיני לכל אלו צריך להוסיף עוד שכבת משמעות אחת: הויכוח בין אידיאליזם לריאליזם שהוא הויכוח הפוליטי החשוב ביותר בישראל היום.
את אנשי מדע-המדינה המושגים האלו לוקחים בדרך כלל אל התקופה שבין מלחמות העולם, אז האידיליזם האירופאי בנה לו מעין עולם דמיוני שהניח כי סדרה של בריתות ושיתופי פעולה (בראשם "חבר הלאומים") ימנעו כל מלחמה עתידית. מאחר וכולנו יודעים איך זה נגמר, מיד לאחר המלחמה השנייה עלתה קרנו של הריאליזם ("ריאל פוליטיק") שנהגה על-ידי הנס מורגנטאו והניח שמאחר ו-"יצר לב האדם רע מנעוריו", גם מדינות הן אנוכיות ואינטרסנטיות ולמעשה לא ניתן לצפות מהן למשהו אחר.
במרכזה של המערכת הפוליטית הישראלית מעולם לא עמדו אידיאליסטים תמימים מדי, הרעיונות הלל נותרו נחלתם של גורמים שוליים יותר (גם אם חשובים מבחינת ההגות שלהם) כמו בובר או מאגנס שמצאו את עצמם במסגרות פוליטיות כמו "ברית שלום". מאידך, המערכת הפוליטית גם לא סבלה עד לסוף שנות החמישים גם ריאליסטים בוטים מדי, המנהיגים הישראלים נדרשו לדבר במונחים של חזון והיה זה על-פי רוב חזון אופטימי, "פרוגרמה" בלשון הימים ההם, מסמך שמסמן אופק רחוק ושואף לאתונה ולא לספרטה – לחברה צודקת, טובה, שלא חיה על חרבה. בלשונו של פרס לא "צייד צמא דם", אך גם "נווד נואש ותם" והכל מתוך האופטימיות הבסיסית שמניחה כי "לא תשבר אדם".
דיין היה הראשון שהעיז להביע ריאליזם קר, ברור וחד-משמעי ודבריו עוררו מיד ויכוח ער. לא לחינם בן-גוריון, שהיחסים בינו לבין דיין ידעו גם ימים טובים למדי, זעם עם ההספד ואף דרש לצנזרו. היה לו גם חשש חשש מפגיעה ביחסים עם האו"ם, אבל יותר מכך, כמו שאני מבין אותו, הייתה לו התנגדות אינסטינקטיבית לגט-הכריתות שנתן דיין לחזון. בן-גוריון היה איש ריאלי מאוד, יומניו מלאים בחישובים מדוקדקים על מספרי כדורים, טווחי תותחים ואפילו חישובים כלכליים דמיוניים שבדיעבד מעוררים גיחוך, אבל הוא מעולם לא ויתר על החזון. הוא הקים את המדינה והוביל אותה לניצחון שאפשר את קיומה, אך מעולם לא הסתפק ברעיון של עוד מדינה עם אינטרסים צרים ואנוכיים. הוא הציב אידיאל ונלחם לקיומו. גם ימיו האחרונים בפוליטיקה ופרישתו ממפא"י בעקבות עניין זניח לכאורה הם תולדה של אותו עיקרון – לא ריאל-פוליטיק אלא אידיאליזם ריאלי. הוא לא היה לבד בעניין הזה כמובן, גם שנוא-נפשו מנחם בגין פעם בהתאם לאותו היגיון – ריאליזם מצד אחד ושאיפה לחברת מופת מהצד השני.
אבל השנים עברו, בן-גוריון נעלם מהנוף ואיתו כל בני דורו, החולמים. בערוב ימיהם הם הוקעו כהזויים, החזון שלהם נתפס כלא רלוונטי ובתביעות הרגל העצומות שהותירו על החוף נכנסו פוליטיקאים מקצועיים, ריאליסטים עד כאב, מימין ומשמאל. והנה יותר מארבע עשורים אחרי מותו אנחנו בעידן "החיים עצמם", בו נעלמה התקווה ואנחנו נותרנו עם אין ברירה, עם החשיבה קצרת התווך ועם בנייתו של אתוס חדש ונגטיבי, שלא מבוסס על העתיד אלא על העבר – על השואה, על האיראנים, על הקמים עלינו לכלותינו. בתוך המציאות הזאת כמעט ולא נשמע הקול שאומר מה כן, מה החזון, לאן הולכים. נותר רק קולו של דיין הקורא לחשוק שיניים, להכיר במציאות נכוחה ולא פחות חשוב, כפי שעולה במובהק מאישיותו, לאכול ולשתות ולסבוא כי אי איש יודע את המחר.
והיה את פרס, כמעט נציג אחרון לאותו אאידיאליזם ריאלי, שבנה את הכור בדימונה ואת רפאל, שפיקד על חיל הים בגיל 27 ועמד בראש משרד הביטחון בגיל 30 ולא היסס להורות לסיירת מטכ"ל לטוס לאנטבה כשהוא לוקח בחשבון את המחירים האפשריים, אבל הציב חזון בשלום, בהייטק, ביחסים עם העולם, ביחסים ביננו, בחינוך, בתרבות, בכל תחום בעצם. וזו אולי הסיבה להערצה העצומה כלפיו, לתחושת האובדן הזו שאפפה הבוקר את העיתונים, לאלפים הרבים שעומדים בשמש מחוץ לבניין הכנסת.
בפעם האחרונה ראיתי אותו פנים אל פנים באזכרה הממלכתית לבן-גוריון, בנובמבר 2015 בשדה בוקר, לחצתי את ידו החזקה ורציתי לבקש תמונה, אבל קצת התביישתי. "ישראל מתגעגעת למנהיגותו הממלכתית של בן גוריון – מנהיגות שאינה מוכרת פחד", הוא אמר אז, "מנהיגות שאינה מקלה ראש ביחסי החוץ עם מדינות אחרות, מנהיגות השומרת על אחדות העם גם כשיש חילוקי דעות. מנהיגות הזורעת תקוות שלום בכל שדות החיים, בישראל ומחוצה לה". פניהם של הפוליטיקאים המקצועיים בשורה הראשונה נתכרכמו לרגע, אך לא לאורך זמן רב. יש הרי את החיים עצמם, אז עזבו את השאלה למה, עזבו את השאלה מה הכיוון, בוא נחשוק שיניים, זה אף פעם לא מזיק.
וזו בעצם תמצית הגעגוע, לחזון, לתקווה. לא למה שהיה אלא להצבת היעד, לאצבע המורה על מה שיהיה – לנשר עוד נרום.

כשהירוק הוא ירוק מאוד, מחשבות מדבלין

לְמָחֳרָת / לאה גולדברג

הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד.
וְהָאָפֹר הַיּוֹם אָפֹר מְאֹד.
וּקְצָת שְׁחוֹר וְאֵין לֹבֶן בּעִיר.
וְהַנִּסְעָר הַיּוֹם נִסְעָר מְאֹד.
וְהֶעָבָר הַיּוֹם – עָבָר מְאֹד.
וּקְצָת עָתִיד. וְאֵין הוֹוֶה בָּאֲוִיר.

וְעוֹד לֹא קַל לִנְשׁוֹם, וְעוֹד לֹא קַל
לַחְשׁוֹב מוּל זֶה הָרוּחַ הַנִּפְתָּל.
וּמְאֹד לֹא פָּשׁוּט לְחַכּוֹת.
הַסְּעָרָה נוֹגַעַת בָּרִיסִים,
וּמִשְׁתַּבֵּר כָּל רֶגַע לִרְסִיסִים.
אַךְ הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד

*************************

20160718_065330
ימי ציון נוטים להגיע בזוגות. לפעמים אותו אירוע עצמו נזכר בדרכים שונות (נכבה ועצמאות) ולפעמים אלו שני אירועים נפרדים שדרכי ההיסטוריה צימדו בסמיכות זמנים (שלח את עמי וששת הימים). במקרה האירי הקשר בין יובל המאה לשני האירועים המצויינים השנה הוא מורכב במיוחד. שנת 1916 היא אחת השנים המעניינות ביותר בהיסטוריה האירופאית ובהקשר האירי אחת השנים השנויות במחלוקת עמוקה ביותר; והנה שומה על סוכני הזיכרון האירים לציין שני אירועים הפוכים לחלוטין ולהזכירם בנשימה אחת.
הימים הם ימיה הקשים של מלחמת העולם הראשונה. בקרב על הסום, אי-שם בצפון צרפת (קישור) לחמו האחת כנגד השנייה 50 דיוויזיות בריטיות וצרפתיות אל-מול 51 דיוויזיות גרמניות. המספרים פנטסטיים. דיוויזיה (אוגדה בעברית) מונה למעלה מ-10,000 חיילים, מה שאומר שאל העמק הלא מאוד גדול נקבצו למעלה ממיליון חיילים, למעלה מחצי מיליון לוחמים בכל צד; ואלו התחלפו מפעם לפעם, תוגברו בעתודות וכו'. רק לשם הפרופורציות כדאי לציין כי גם אם יקבץ צה"ל את כל אוגדותיו, בסדיר ובמילואים ויכפיל בארבע לא ניתן יהיה להגיע למספרים העצומים האלה. הניסיון של מדינות ההסכמה שכוחם הורכב ברובו מחיילים בריטים לפרוץ את הקווים הגרמנים עלה במחיר של לא פחות 623,907 הרוגים והשיג התקדמות של לא יותר 7.5 ק"מ.
בראשית המלחמה תמכו האירים בלב שלם בהצטרפותה של בריטניה ללחימה. 200,000 אירים נחתו עם חיל המשלוח הבריטי ביבשת האירופית. לצד הדיוויזיה ה-36 של אלסטר (קישור) הוקמו שתי דוויזיות איריות נוספות, ה-10 וה-16; שלושתן מילאו תפקיד מכריע בקרב על הסום ושילמו מחיר דמים כבד.
אולם בעוד אחיהם נלחמים בחזית ניצלה את ההזדמנות קבוצת לאומנים קיצונית כדי למרוד בבריטים השקועים בבוץ האירופי. המסקנה הלא מוסתרת של המורדים הייתה ש-"אסונה של בריטניה היא הזדמנותה של אירלנד" ותוך כדי שיתוף פעולה עקיף עם גרמניה הם הובילו מרד כושל שהיה למעשה (עוד) מלחמת אזרחים אירית, אחת מני רבות.
היו למורדים כמובן גם את הסיבות שלהם למרוד, אבל צודקים ככל שיהיו השורה התחתונה עומדת בעינה: הניגוד בין שני הזיכרונות ההיסטוריים לא יכול להיות גדול יותר, קשה להעלות על הדעת איך הם יכולים לעלות בקנה אחד, אבל איך אומרים? עובדה. הקרב על הסום והמרד בדבלין מוזכרים יחד, כשני צדדים של אותו מטבע, כהתרחשות היסטורית קוהרנטית. עד שנות השבעים צויינה מרידת 1916 (המכונה "מרידת חג הפסחא") במצעד צבאי של הצבא האירי, צבא שמורשת הקרב המרכזית שלו היא הקרב על הסום. כיום רתומה ממשלת אירלנד, המנסה נואשות לעורר רגש לאומי באוכלוסייתה המידלדלת, לפרויקט הנצחה רחב היקף שכולל סיורים, מיצגים, מוזיאונים, שלטי חוצות, ספרים, סרטים, הצגות תיאטרון ועוד, כל אלו רותמים את מיטב הטכנולוגיה של שימור הזיכרון ומספרים את הסיפור של 1916 על שני חלקיו, אבל מתעלמים מנקודה אחת… שני החלקים האלו לא עולים בקנה אחד אחד עם השני.
במשך כמה ימים עברתי בין אתרי הזיכרון האירים הרבים, ביקרתי בגן הזיכרון לחללי הצבא האירי, במוזיאון המלחמה הלאומי, במוזיאון החדש בבניין הדואר המרכזי, בפינות ההנצחה המסחריות בחנויות הספרים ובכולם ללא יוצא מן הכלל מצאתי סיפור ירוק מאוד וסיפור אפור מאוד, הכל עבר מאוד, מעט עתיד והווה נעלם. לוקח קצת זמן להבין שזו בעצם לא רק 1916, שנחשף כאן מאפיין תרבותי עמוק ומקיף הרבה יותר בקיום האירי שחווה את עצמו בצבעים עזים – במוזיקה קצבית ובדיכאון קיומי, בטבע ירוק בוהק ובאפרפרות שגם שמש הקיץ מתקשה לגרש. למעשה גם עצם הרגשות הלאומיים העזים והצורך לחגוג ברוב טקס את 1916 ממחיש את הנקודה הזו. קשה לחשוב על מדינה יותר ליברלית מאירלנד שהמערכת הפוליטית שלה מורכבת ממרכז, שמאל ושמאל קיצוני, ליברליות שעולה לישראל באיבה לא לגמרי מוסבר ודי ארוכת שנים. בו-בעת קשה לחשוב על מדינה עם רגשות לאומיים עזים יותר, עזים עד כדי סובלנות מפתיעה למעשי הטרור של המחתרות האיריות, עזים עד כדי התעטפויות תכופות בדגל וצביעה של כל דבר בירוק-כום הלאומי. הליברליות של אירלנד עזה, הלאומיות שלה עזה והן שוכנות האחת לצד השנייה.
אחדות ההפכים הזו מתקיימת גם בכל האמור לדת. הקתוליות היא חלק עמוק מהזהות האירית. פרנק מק'קורט עשה קריירה מתיאור המוסרניות האירית-קתולית שסגרה עליו כנער צעיר בלימריק (קישור), ההפלות אסורות עדין לפי החוק האירי וגם באמצע היום וגם בעיר הגדולה מלאות הכנסות במאמינים שיורדים על ברכיהם וקובעים תור לווידוי. כל אלו לא הפריעו לאירים לאשר ברוב קולות לפני חודשים אחדים נישואים גאים, בעוד מדיניות דתיות הרבה פחות (לכאורה) כמו גרמניה טרם אישרו זאת גם כיום. הליברליות הדתית חיה לצד הקתוליות, האנשים ליברלים וקתולים והכל מאוד.
20160719_131246    20160719_181542
אלא שהקיום המאודי הזה שהוא ללא ספק קוסם למדי אם אתה תייר קצת מקשה על האירים עצמם. אירלנד העצומה והיפה ריקה מתושבים, או כפי שניסחה את זה יפה פרשנית ילידת המדינה, "מייצרת את בניה לייצוא" (קישור). הגירה האירית לא הסתיימה ברעב תפוחי האדמה, גם לא במלחמות העולם או בתום (הסיבוב הזה) בקרב הדמים בצפון אירלנד, האירים ממשיכים להגר (קישור). למרות הדמיון לאירופה, ההיסטוריה הייחודית של אירלנד לא הפכה אותה לעוד מדינה שלוה עם נופים ציוריים ולא מאפשרת לה כמו אחיותיה האירופאיות להתמקד בהווה. בניגוד לעבר אין רעב באירלנד, גם משבר הנדל"ן של 2008 כבר מאחוריה, אבל היא עדין לא מצליחה להיות אבן שואבת ובקושי רב ממתנת את ההגירה השלילית. ואחרי מבט מקרוב על הניסיונות הנואשים האלה לספר את הסיפור ולשמר את הזיכרון המשוסע, אני תוהה אם זה לא ה-"מאוד" הזה שהוא מרכיב אירי בסיסי כל-כך שבו טמון השורש. הצעירים האירים רוצים לחיות ולשתות את הגינס בסבבה שלהם, קצת נמאס להם המאוד הזה.
ואולי… רק אולי יש גם משהו במסר הלא-מילולי הזה אותו הם מבטאים. אולי זה באמת בעייה לחיות כשאין הווה באוויר, כי לא קל לנשום והירוק הזה שהוא ירוק מאוד? זה לא באמת עוזר. ולא, אני לא רומז בעניין הזה רק לאירלנד.

על השנאה, מחשבות אפטר-תשעה-באב מבלפסט

 

 

בלפסט / קייטי מילואה

 

יש לי כרטיס לעיר המהירה

שם הפעמונים לא באמת מצלצלים

יורדת מהמטוס והרוח הקרה

נושבת במהירות, כמו כדור החודר

אל תוך מוחי,

 

ואני חצויה

בין פינגווינים לחתולים

אבל השאלה אינה איזו חיה יש לך.

השאלה היא היכולת לעוף,

השאלה היא היכולת למות תשע פעמים…

 

הלכתי על ברודווי,

עליתי לכיוון דרך פולס

היכן שהאיש הזקן שהכרתי

היכן שציורי השחרור על הקיר

מלאים בצבע, אך לא של מאטיס.

 

ואני חצויה

בין פינגווינים לחתולים

אבל השאלה אינה איזו חיה יש לך.

השאלה היא היכולת לעוף,

השאלה היא היכולת למות תשע פעמים…

 

*************************

בלפסט סיטי, העיר המהירה (fast) בה לא מצלצלים יותר הפעמונים (bell), במשחק המילים שהציעה קייטי מילואה אי-אז בשנות התשעים; בלפסט הזו מתחננת שתבואו לבקר. היא לא מבקשת, לא מציעה, היא מתחננת. כדי שתבואו היא תעשה הכל ואם ההצעות הקונבנציונאליות לא יעזרו, אם לא תתרשמו מהשדרות הרחבות או משער הפאונד הנמוך, היא לא תהסס, היא תרד לזנות ותמכור גם את עצמה.

בואו לצעוד בין הדרך הרחבה (Broadway) לדרך הנופלים (Falls Road), מדהים איך במרחב הזה, המפוצץ מסמליות, נותרו שמות הרחובות לחסדיהם של הציניקנים. הציצו לדרך שאנקיל (Shankill Road), בואו לראות סכסוך מדמם! בואו לראות איך כאן, ממש כאן, הייתה ידו של קין בהבל אחיו; בואו לראות איך כאן, ממש כאן, שונאים שכנים האחד את השני עד מוות ורק לאחרונה חדלו לטבוח ולהיטבח בהנאה.

אמנם כבר יותר מעשור לא נשפך דם, אבל אל דאגה, אין סיבה לחשוש – האש עדין יוקדת, מבטיחה שזה לא שלום של ממש, זו אמנם הפסקה זמנית, אבל הישארו עמנו, יש לה תאריך תפוגה.

20160718_130108         20160718_133101.jpg

ולכן בלפסט אולי נהדרת לתיירי הסלפי באושוויץ (אבל עם פרצוף עצוב, פרצוף עצוב חשוב לשימור האווירה), אבל את התייר המהרהר היא מכה עמוק מקרינה לגופו את הייאוש, ממוססת את התקווה. הלבה הסמלית הרותחת, ציורי הקיר רוויי השנאה, הדגלים שתלויים מכל בית מהסיבה הלא נכונה, ההפרדה הבוטה בין אלו לאלו, הגדרות שלא פורקו ולא יפורקו לעולם; כל אלו מזכירים גם לאופטימיסט שיש סיבה לדאגה, שהשלום והשלווה הם זמניים ולכן הם בבחינת סיסמה.

מישהו צריך פעם לספור את כמות הדגלים בבלפסט, לנסות לייצר מדד של דגל פֵר אדם. כל תושב בעיר חייב להזדהות; וכיאה למי שאינם בטוחים בזהות שלהם, ההזדהות הזו צריכה להיעשות בגדול ובמופגן: בציורי קיר עצומי-ממדים, בדגל גדול מעל מפתן הדלת וליתר ביטחון גם בצמוד לכל חלון, בדגלונים התלויים בין בית לבית, בבחירה בכתום-ירוק או בכחול-אדום ולמען הסר ספק גם בפוסטרים אקטואליים ומשתנים תדיר שיתלו על הגדר. רפובליקני או יוניוניסטי? אירי או אלסטרי? קתולי או פרוטסטנטי? תענה על אחת מהתשובות ואת השאר כבר יסיק ההמון לבד. אבל עדיף שתצהיר מראש, בלי שישאלו, מילים עשויות לשדר חולשה; תצהיר מראש ואת השאר כבר יחליטו עבורך.

20160718_131112

20160718_130444

ורק מי שמביט מבחוץ ומקפיד על שני האלמנטים האלה, על ההבטה והחיצוניות, נחרד אל מול עומק הייאוש. זה ייאוש מורבידי ועמוק שמוביל לחיפוש אחרי זהות מוחלטת ושלמה שכמו אופיום תכהה קצת את החושים. שתי קהילות לפותות אחת בשנייה, שונאות אחת את השנייה, עניות ומיואשות עד מוות.

עוד דגל ועוד דגל, עוד סיסמה ועוד סיסמה וקיום עלוב אחד, בעיר נידחת ומהירה שהפעמונים חדלו מלצלצל בה לפני מאה שנה. וההסכמה היחידה לגביה היא שהיא פריפריה; פריפריה על אמת, רחוקה אלפי קילומטרים במפה ועוד יותר מכך רחוקה בתודעה; והשאלה היחידה היא למי עומדת זכות הראשונים להזניח אותה, מי אחראי לפורר אותה לגמרי, לדחוף את ההריסות אל הים.

20160718_134157

20160718_134925

והנקודה הזאת מותירה אותך עם פה פעור, עם כאב עמום ועם אכזבה, בעיקר אם אתה ישראלי. כי הסכסוך האירי, בניגוד למה שניסו למכור לנו בשנות התשעים הוא לא סכסוך לאומי בין שני עמים ולכן לא דומה בשום צורה למציאות המזרח-תיכונית; וכי השלום הצפון-אירי הוא גן-עדן של שוטים, בעיקר כאלו שלא חיים אותו.

אבל מעל כל התחושות האלה עולה החשש, כי אם ניתן להשוות את המציאות המקומית אלינו, הכנות מחייבת להשוותה לא לסכסוך הישראלי-פלסטיני אלא לסכסוך הישראלי-ישראלי: סכסוך פנימי בין בני אותו העם שברגע אחד החליטו שהשוני ביניהם גדול מדי וחייבים לבטאו בשנאה יוקדת, בחידוד הזהות בשיוף המחלוקת ובהקצנה של עמדות; סכסוך רדום, שכדי לנהל אותו נחתמו הסכמים ברוב טקס והדר, אבל דווקא בשל כך הוא תולה סימן שאלה גדול מעל התקווה.

כעם כבר הגענו פעם לדרגת הסכסוך הלאומי של צפון-אירלנד, זה קרה אי-אז לפני יותר מאלפיים שנה, בנסיבות שונות, בהקשרים שונים לחלוטין, אבל בסופו של יום הוויכוח שם היה בין "יוניוניסטים" פרו-רומים ו-"רפובליקנים" קנאים. כנראה שדווקא בזכות הטראומה ההיסטורית הזו אנחנו זהירים יותר, אבל בחלוף השנים גם הזהירות הזו התכהתה. ודווקא בשביל כך צפון-אירלנד היא תמרור, לא סמל לשלום, אלא סמל לשנאה ולקושי לרפא אותה.