על ההשראה – מחשבות מניו-יורק

סַף הַקַּיִץ – פֶּתַח-תִּקְוָה / מיר וסטרייך

וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת מְאוֹד
הוֹפֵךְ כְּבִישׁ הַבֵּטוֹן לְיָם כַּרְמְלִי,
וְהַשָּׂדוֹת בַּמִּזְרָח נָעִים לִקְרָאתִי
בְּאַדְוָה מְלוּחָה מְאֻשֶּׁרֶת.
אֲנִי עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי,
וּמִיַּד – קַיִץ.
וּמִיַּד – שִׂמְחָה.

אֲבָל הָהָר עוֹדוֹ אֵינוֹ.

*************************
שוטר התנועה שנכנס לבית-הקפה היה ספוג במים מהגשם הפתאומי ומיהר לחפש מקום ישיבה. ברגע האחרון עצרתי אותו מלשבת על כיסא  שלקוח קודם (ולא זהיר במיוחד) שפך עליו מהקפה שלו. הצלתי לו את התחת (תרתי משמע) והוא מצדו חייך אלי בהערכה (הישג ראשון) ולאחר מכן הסיר את הכובע שלו במחווה של תודה (הישג שני).
כאן הגיעה ההפתעה – השיער מתחת לכובע היה צבוע באדום-סגול (נדמה לי שטיציאן תהיה ההגדרה המדויקת). עובדה מפתיעה במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בפורטוריקני בגיל העמידה ובאדם הנדרש לחלוק עם הסובבים מבטים קשוחים למחייתו.
אני מניח שקשה היה לפספס את המבט שלי והוא מצדו הגיב במשיכת כתפיים וחיוך.
"Se vive solo una vez", הוא אמר, חיים רק פעם אחת.
הוא פנה לשבת במקום אחר ושתה את הקפה בזריזות בטרם יידרש לשוב למשמרתו.
ברקע כל הזמן נשמע הבריסטה היצירתי מדי (תלמיד משחק כושל?) כשהוא מקריא ביצירתית את שמות הלקוחות ומלווה את עצמו בג'סטות אמנותיות, אמנותיות מדי.
ניו-יורק.
*
לפעמים (מדי 5 עד 10 דקות בערך) אני מתקנא באבירי הדמיון שדי להם בעולמם הפנימי והם רוקמים ממנו משמעות לחייהם; אותם אנשים שביתם הוא מבצרם, חוש ההומור שלהם מבדר אותם ובערתם הפנימית לא זקוקה לדלקים חיצוניים. זו בדרך-כלל תכונה שמגיעה בעסקת חבילה עם עוד כמה פלוסים; אלו גם האנשים שיגידו את מה שעל ליבם, לא יעשו מה שלא מתאים להם וגם לא ינטרו טינה; הם אדונים לגורלם ולא בנקל ניתן לשנות את מצב רוחם; אנשים שכותבים על-בסיס חוויותיהם ספרים להדרכה עצמית וגורמים לכולם לקנא.
לפני כמה חודשים דקלה עשתה איתי תרגיל מעניין: כתבנו כל אחד ארבעה-חמישה צרכים משמעותיים בעבורנו, מרכיבים הנצרכים לנו כדי לקום בבוקר עם חיוך, דברים הדרושים לנו מהעולם ודברים הדרושים לנו אחד מהשני. מבחינתי הצורך בהרפתקה ובהשראה היה אחד הראשונים ברשימה. אחרי ההתבדחות הראשונית ("אז בגלל זה התחתנת איתי, אה?"), נכנסנו לשיח עמוק קצת יותר על משמעות הצורך הזה, על הסכנה שבעליות גבוהות ונפילות נמוכות, על היכולת ליצור יחד ולבד רגעים של השראה ועל מה שקורה כשהיא לא באה.
נדמה לי שדקלה לא לגמרי הזדהתה עם המקום הזה שלי, אבל בהחלט הבינה. זה היה חודשים בודדים אחרי שעזבנו את ירושלים והסתובבתי בעולם עם מבט דומה לזה של ורתר הצעיר הנחרד מסתמיותו של העולם. במהירות עצומה הבנתי שאני בעצם חלש בהרבה משחשבתי, שאני לא מסוגל לתדלק את עצמי ושתחושת האיום על הזהות שלי מובילה אותי לבעוט (וחזק) באחרים.
*
ביל ברייסון, כותב בריטי שנון שנולד, לא עלינו, במערב התיכון של ארצות-הברית, הוא אחד האנשים היחידים שאני מכיר שלא נוטה חיבה יתרה למקום בו הוא נולד. "I was born in Des Moines, Iowa: someone had to be", כך מתחילה האוטוביוגרפיה שלו. במידה רבה אני יכול להזדהות אתו; אני לא נוטה חיבה רבה למקום שבו נולדתי – בעיני פתח תקווה היא ניסוי מדהים בסתמיות. שקיות החמדה שלה מתקופת המושבה נהרסו מזמן וכעת כל מה שנותר הוא עוד ועוד שכונות שלא מתקבצות לכדי עיר ומרכז בגסיסה ארוכה. למרות ניסיונות כנים של מחלקה פעילה לשימור אתרים וראש עיר לא רע, כרגע אין שום דבר מעורר השראה בעיר הזו וגאוותה על בינוניותה הלא מרגשת.
גם וסטרייך בשיר המקסים שלה לא נוטה חיבה לפתח-תקווה, בשעות החסד היא נדמית לה למקום אחר – שלמת הבטון שלה מתכחלת ונדמת לים והשדות שנותרו בקצותיה מאבדים לרגע מצהבהותם. אבל העיקר חסר – ההר איננו והוא קורא להתפקח מן החלום.
*
פתח תקווה אינה הנושא שלי הפעם (הקדשתי לה בעבר פוסט אכזרי במיוחד), אלא ההרפתקה וההשראה. לפני חודש יצאתי לנסיעת עבודה ארוכה הרחק מהבית, בצד השני של האוקיינוס. בשלב הזה אני כבר לא מאוהב באופן עיוור באמריקה, יש לי גם ביקורת ורשימה ארוכה של דברים שאני לא אוהב, אבל כל מסע מצית לי את העיניים באור חדש, משמח אותי כמו ילד, ממלא אותי בסקרנות וציפייה.
מה יש בנסיעות האלה שמעורר בי השראה רבה כל-כך? שגורם לי לרצות לטרוף את העולם, מזכיר לי מי אני ומה אני עושה ומה אני רוצה?
אני כל כך אוהב את שינוי הזווית הזה, הוא כל כך מפרה אותי; אבל מהו בעצם? ולמה אני לא מצליח לייצר אותו לעצמי בעצמי? למה דרוש הגירוי החיצוני?
מה יש פה בעצם – האם זו העובדה שאני זר? האם זה הידיעה שאיש לא מכיר אותי ואני יכול להשתחרר מקונבנציות ומנהגים? האם זו עצם העובדה שמדובר בחופשה?
כשאני מנסה לבחון את ההשערות אני פוסל אותן אחת לאחת; יש לי כבר יותר מדי מכרים באמריקה ובעולם היהודי-ישראלי הקטן שבה אני פוגש יותר ויותר פנים מוכרות; אני אמנם נפטר מחלק מהקונבנציות אבל לא יכול כמובן להשליך את כולן; בעת האחרונה אלו גם נסיעות עבודה כך שהן דורשות ממני סט שלם של "עשה" ו-"אל-תעשה" שהוא אפילו קשוח יותר מן היום-יום.
מה זה אם ככה? מה אותו יסוד משחרר? מה מעורר את השראה?
*
כשאני מנסה לברר ולנסח את לעצמי את התשובה אני מבין עד כמה היא בעצם לא מורכבת. "יושב לי בספריה של ברקלי ועובד", כותב אחד מעמיתי בפייסבוק, "ברקע הצפון מנצח את הדרום, או משהו כזה. נחמד כאן". והאמת שזה עד כדי כך פשוט. ציור הענק באולם הקריאה נתלה שם על-ידי מישהו במטרה אחת – לעורר השראה.
הומרוס, הרודטוס, סופוקלס, אפלטון, אריסטו, דמוסטנוס, קיקרו, ורגיליוס; זועקות אותיות קידוש הלבנה מעל הקולונדה של ספריית באטלר בקמפוס של אוניברסיטת קולומביה בניו-יורק; בבחינת דע את העולם אל תוכו אתה בא, עולם של הוגים, משוררים וסופרים; אלו האידאות המאכלסות את אולם הקריאה.
התעלול כאן שקוף למדי, הקמפוסים האמריקאיים בדיוק כמו הערים האמריקניות הגדולות נבנו כדי להרשים, כדי לעורר השראה, כדי להעביר מסר. ניו-יורק על בנייני הענק שלה נבנתה כדי לספר את כוחו של ההון השוכן בין מגדליה; הקמפוס נבנה כדי לתת ביטוי אדריכלי לעוצמת הידע; בתי הקפה של הלפטופיסטים נבנו כדי לספר את הדינמיות של העיר.
הכל בכלי ארכיטקטוניים די פשוטים; אבל לעזעזאל, התעלול הזה ממש עובד.
*
בחזרה לשוטר סגול השיער, זה שחי רק פעם אחת וכל כך התקנאתי בו; האם הוא עושה את העיר בעצם הנוכחות שלו או שהעיר עושה אותו?
האם הבערה הפנימית שלו היא שמציתה את העיר בעוד גוון של השראה או שהעיר הבעירה אותו?
אני לא באמת יודע וכנראה שאין לזה גם באמת תשובה; אבל אני מצדי צריך עוד כמה כאלה ביום-יום שלי, לאו דווקא שוטרים, לאו דווקא בסגול. לצדם נחמד היה אם יופיעו בספריה בבאר-שבע כמה ציורים גדולים, לאו דווקא של הצפון מנצח את הדרום; אם זה בעייתי אסתפק גם בסתם אווירה של למידה ויצירה.
IMG_20180610_173554.jpg
(הספריה המרכזית באוניברסיטת מינסוטה, סיינט פול, צילום עצמי)
מודעות פרסומת

על המלחמה הקדושה, מחשבות ליום הניצחון ה-73 על גרמניה הנאצית

סְבְיָאשְצֶ'נָיָה וַאיְנָה (מלחמה קדושה) / וסילי לבדב קומאץ'

עורי מדינה ענקית!
עורי לקרב הקטלני!
נגד הכוח הפשיסטי החָשׁוּךְ
כנגד ההמון המקולל.

הזעם האצילי,
ירתח כמו גל.
מלחמת העם נמשכת
המלחמה הקדושה.

נהָדַוף את החונקים
של כל הרַעְיוֹנות הנלהבים,
את האנסים והגזלנים,
את המענים של בני האדם.לא יעזו הכנפיים השחורות
לעוף מעל ארץ המולדת
את שדותיה הרחבים,
לא יעז לרמוס האויב.לזוהמה הפשיסטית הרקובה,
נכניס כדור במצחה.
לאספסוף האנושות,
נבנה ארון מתים איתן.

שנה אחרי שנה, ב-9 במאי, בשעה 10:00 מצלצלים הפעמונים בכיכר האדומה ואלפי חיילים הערוכים למרגלות הקרמלין עומדים בדום. ברקע מתנגנת הנעימה (הלא מאוד נעימה יש להודות) שהלחין אלכסנדר אלכסנדרוב לשירו של וסילי לבדב קומאץ'; במחזוריות מדוייקת גייסות "המלחמה הקדושה" חוזרים לצעוד. בקהל זקנים וזקנות לובשי מדים, עדויי מדליות, שהמצלמה תופסת אותם מפעם לפעם מוחים דמעה סוררת; המוזיקה עצמתית, יריות תותח הן חלק מהקומפוזיציה הכוללת; מלחים סובייטים מביטים אל השמים במבט מקפיא דם, מיטב הנשק הרוסי מוצג לראווה; ודגלי הפטיש והמגל מוצאים מהנפטלין מגוהצים היטב ונישא לצד הדגלים החאומיים הכחולים-אדומים-לבנים.
האימפריה הסובייטית התפוררה, ברית המועצות התפרקה, רוסיה נחלשה ואז שוב התחזקה, אבל מצעד יום הניצחון בעינו עומד ובמרכזו אותה זוהמה פשיסטית הרקובה שצריך להכניס כדור במצחה.
שבעים ושלוש שנים אחרי, קשה לדמיין את מימדיה של מלחמת העולם השנייה, את המוות המפלצתי, הסיטונאי כל כך של עשרות מליוני אנשים. בלתי אפשרי לדמיין את המימדים העצומים של הקרב על סטלינגרד, בשיאו התנגשו כמיליון ומאה אלף חיילים סובייטים במיליון חיילים נאצים ובסופו נספרו כחצי מיליון הרוגים לרוסים וכמאתיים אלף הרוגים גרמנים. בלתי-אפשרי לדמיין את העיר ההולנדית רוטרדם נמחקת מעל-פני האדמה ביום אחד; קשה לדמיין את הבליצקריג הגרמני, את גלי ההריסות שנערמו בבריטניה עיר אחרי עיר, ואת התחושה שאין באי הגדול הזה מקום אחד בטוח מן הפצצה.
גם ללא השואה והזוועות הנאציות האחרות בשטחי הכיבוש, מלחמת העולם השנייה פשוט לא דומה לשום דבר. זוהי מלחמה מיתית בעל ממדים שטניים; וגם אחרי כל כך הרבה שנים היא מסרבת להיות נחלתה של ההיסטוריה.
עם היאספותו של הדור ההוא אל עמיו, עם הליכתו בדרך כל בשר, קשה שלא לשאול למה בעצם – מדוע אלפים מוסיפים להגיע לכיכר האדומה, מדוע האנדרטאות בכל רחבי חבר העמים הבריטי מוסיפות להיות טריות כל כך ולהתעטר בפרג האדום (Remembrance Poppy). זהו אחד הזכרונות הטראומטיים ביותר של האנושות, תקופה של חושך עצום שהאפיל על כל בני האדם; למה הזכרון הזה חי כל כך? מדוע אנחנו לא מדחיקים?
האם זו אנחת הרווחה שבידיעה כי כאנושות התמודדנו עם הגרוע מכל ויכולנו לו? האם אלו הלקחים ההיסטוריים שאנחנו מבקשים להפיק מהאירוע האיום ההוא? האם זוהי הצדעה לנופלים?
יתכן וכל התשובות נכונות, אבל צפייה בטקס השנתי על המבנה הקשיח והמופגן שלו, קריאה ביקורתית בשירי המלחמה ששרדו (בניגוד לאלו שנזנחו בחלוף הזמן), מלמד גם על עוד משהו – על הכמיהה לעולם ברור שיש בו רעים וטובים, חברים ואויבים, שחור ולבן; על הכמיהה למלחמה צודקת, כזו שסיבתה ברורה והקרבן הנלווה לה מתקבל בכאב אך בהבנה, כזו שברור שיש לצאת אליה בלי שאלות, כזו שבה נלחמים בני האור בבני החושך.
בעולם פוסט-מודרני, לא שיפוטי, רלטיביסטי מבחינות רבות, הייתה המלחמה ההיא המלחמה הצודקת האחרונה ואולי אף המלחמה הצודקת היחידה. מלחמת העולם הראשונה מתוארת כהרג מיותר, התבוססות בבוץ של חיילים שנגררו לשדה הקרב כמעט בטעות. לכאורה גם קוריאה וויאטנם היו מלחמות מוצדקות, אך אלו היו מלחמות של גוש נגד גוש ואפילו לכוחות הלוחמים עצמם לא היה ברור אם היה זה מאבק על כח ועצמה או מאבק נגד כוחות אופל כפי שהמנהיגים בוושינגטון רצו להאמין. הקואליציה הבין-לאומית סביב שתי מלחמות המפרץ נועדה גם היא ליצור חזות של מלחמה צודקת, אלא שהאנרכיה וטובענותו של הבוץ על הקרקע עמעמו את הנחרצות של ימי תחילת המלחמה.
זו שאלה פרובוקטיבית למדי, אבל נדמה שאין מנוס מלשאול אותה – האם כששאנחנו זוכרים את מלחמת העולם השנייה אנחנו עושים זאת גם בכמיהה? ברצון לסדר גם את העולם הכאוטי של המאה העשרים ואחת בתבניות ברורות? האם זו הסיבה לספרים, לסרטים, למחזות ולטקסים הרבים כל כך?
הפרספקטיבה הזו מעניינת כי דווקא בעת התרחשות הדברים היו רבים שלא השתכנעו שמדובר במלחמה שכזו. ברית המועצות חתמה על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ואלמלא היו הנאצים פונים נגדה ספק אם הייתה פותחת מיוזמתה במלחמה; בבריטניה היו מי שסברו כי היה על צ'רצ'יל לנהל משא ומתן עם הנאצים והיו גם מי שממש הזדהו עם האידיאולוגיה הנאצית; ובארצות-הברית ביקשה העמדה הרשמית להימנע מהתערבות בעוד מלחמה מעבר לים עד שהותקפה.
מלחמת העולם השנייה קיבלה את נימתה הנחרצת רק עם סיומה. זו רק הפרספקטיבה שקיבעה אותה במחשבה שלנו כפי שהתקבעה.
בה בעת, מלחמות לא מוצדקות רבות זכו בימיהן הראשונים לתמיכה מקיר לקיר, באווירת אין ברירה ובסיסמאות רמות של הגנה על השלום והחירות והמין האנושי כולו.
שבעה עשורים אחרי, מלחמת העולם השנייה חיה מתמיד והשאלות שהיא מעוררת מקבלות רלוונטיות חדשה. הרוסים הנלחמים בסוריה חיים את מורשת סטלינגרד ואילו אמריקה נחושה לשוב לגדולתה עטורת הניצחון מהשנים שאחרי המלחמה. נראה שהצימאון ל-"מלחמה קדושה" עז למדי; אלא שכל מלחמה נראית קדושה בראשיתה ודווקא את המלחמות הקדושות קשה לאתר מבעוד מועד. אם יש דבר שניתן ללמוד מן ההיסטוריה זו האמת הפשוטה הזו.
ויחד עם כוסית הוודקה המסורתית לחגוג את הניצחון על הנאצים, צריך לזכור עד כמה זה מטריד.

אלתרמן, גבריות, חרד"ליות וחייל-נער עם כומתה אדומה

ספני שלמה המלך / נתן אלתרמן

[חלקים]

כן, היה זה חבר עז מאין כמוהו!
ימאים היו הללו! איש ואיש!
צור וכוש ידעו טיבם, אשדוד והודו,
ים איילות וים כפתור וים תרשיש!

גם משוט גם כוס היטיבו לאחוז הם.
גם פגיון ידעו לתפוס בהידרשם.
הם נשאו עגיל גדול בתנוך האוזן
ומצנפת מאדמת לראשם.

על זרועם היתה תמונה מקועקעת –
גור אריה ובצידו לב ירוי חיצים.
במסדר היה קולם על ים כרעם
בקראם: יחי שלמה ויחי הצי!

ולאחר מסדר לגמו מיין הרקח,
על  סיפון טיילו, ממרום המעקה
בשקיעה חזו יחדיו: שראצר, פקח,
הדרמלך ורמליה ובן-יקה.

ואל מול מרחב האופק הנגול
כך היו הם מזמרים יחדיו בקול:

עציון גבר, עציון גבר
עציון גבר, ים איילות.
בסירות הים יעבר
ובאניות גדולות.
אך רחב מים לב גבר,
מי עוברו באין משוט?
נערה מעציון גבר
עציון גבר ים איילות.

זאת זמרו הם. אחר כך בקול עצבת
"ארוכה – זימרו – הדרך לתרשיש".
אחר כך, לקול פקודה, ברוח צוות,
למלאכה קפצו בן רגע איש ואיש.

*************************
פתאום נזכרתי בך היום בצהרים מר אלתרמן, בעת שאני מנסה לתפוס קצת מוזה בשכונה ד' המשתנה לאיטה (תקראו על זה כאן ותחפשו מוזה במקום אחר, כאן אין), כשהופיעה מולי התחלה של סיפור.
מפעם לפעם זה קורה לי, אני נתקל בשבר-סצנה לא שגרתית שכאילו קוראת שיכתבו אותה. זו תמיד התחלה, אין בה פרטי פרטים ואין בה ודאות של סופי תהליכים; אבל יש בה בוסריות מתוקה, משהו מספיק יוצא דופן שמגרה את הסקרנות וצובט את הדמיון.
והיום עלתה מולי התחלת סיפור-תשובה לשירו של אלתרמן שנכתב אי-אז לחגיגות העשור (1958) והתפרסם בביצוע חביב של אילנה רובינא הנפעמת מהקורבטות הראשונות ששוטטו במפרץ אילת (קישור) ומפזרת על הכל אבקת-זהב נוסטלגית.
על הבר ישב נער-חייל אדום כומתה, בוחש איטית בעלי נענע, מביט מעת לעת בשעון ומסובב בין אצבעותיו כומתה אחרת, ירוקה. הסיכות המצוחצחות, הנשק המשופצר, התיק הגדול הזרוק למחצה תחתיו, סיפרו סיפור אחד. הפנים העדינות, העיניים התמימות, הבחישה האיטית של הכפית בעלים, המבט העורג אל הכומתה, חצי-החיוך, סיפרו סיפור אחר. כל הווייתו של הנער-החייל הזה, גם מבלי להכיר אותו ואת סיפורו, סיפרה על גבריות אחרת מזו של אלתרמן בשיר, על גבריות עמוקה ומורכבת יותר, עם יותר לב וחיצים בצידו ופחות קעקועים של גור-אריה יהודה.
*
אני תוהה למה אלתרמן נדרש לדימוי המוז'יקי הזה, את מה הוא משרת בעצם? למה המלחים היהודים שלו, המודל לחיקוי שהוא שולח אלינו מאבות אבותינו, הם לא רק חזקים ושריריים אלא מעין קריקטורה עם קעקוע ובנדנה ועגיל?ומאחר ואלתרמן הוא בכל זאת… אלתרמן, מעין משורר לאומי, בשר מבשרה של הנהגת המדינה, אני תוהה מה הדימוי הזה אומר בעצם עלינו, גם אז וגם היום, בחלוף שישים שנה.
אוי נתן, נתן… מי יהיה עליך? אפילו לאחד כמוך שבעת זעם מאחל לשרוף את ביתה של אהובתך עליה (ב-"ניגון עתיק") ושמצפה שהיא תעשה בכניעה כל אשר תבקש ותשאל (ב"זמר שלוש התשובות"), הרגיש לי השיר הזה כמו הגזמה גסה.
מילא השובינזם (הגברי והלאומי), מילא האוריינטליזם, מילא הפומפוזיות, הרי לא כל השירים נולדו שווים וודאי יש לך שירים יותר מוצלחים, אבל על דבר אחד קשה לסלוח – איך ולמה את מלביש את הספנים היהודים של שלמה מלכנו בלבוש גויי כל-כך? מהעגיל באוזן, דרך הבנדנה האדומה ועד הקעקוע על הזרוע, הכל כאילו נבנה במיוחד עבור מאמר עתידי של דניאל בויארין (עמוד 358 כאן, אבל למה לעשות את זה לעצמכם בעצם?; פניה עוז-זלצברג הסבירה זאת בידידותיות רבה יותר).
*
באחרונה מזדעזע העלון הדתי-לאומי "עולם קטן" יותר ויותר מכך שהדיכוטומיה הגברית-נשית זזה. ישנן נשים שלא בהכרח מתנהגות לפי האידיאל הנשי שמישהו קבע וחמור מכך יש גברים שלא מוכנים להיות קריקטורה של עצמם (בירה כדורגל, בירה כדורגל). בוא נעבור על כותרות הגליונות האחרונים כדי להדגים:
גליון 630 (שמות תשע"ח) כלל ריאיון עם עינת רמון, תלמידה חכמה ורבה קונסרבטטיבית לשעבר, ששילמה כביכול את המחיר בעקבות עמדותיה המגדריות השמרנית. רמון זכתה לריאיון אוהד מאוד, למרות שברור לכל בר-דעת כי גם אם הצליחו להסכים בסוגייה אחת אין לה ולמערכת העיתון השמרנית יותר מדי במשותף.
גליון 629 (ויחי תשע"ח) כלל כתבה ארוכה תחת הכותרת "מחזירים את הנשיות והגבריות לחינוך דווקא בעידן הפוסט-מגדרי" שהמליצה לחזור לדבר בקטגוריות ברורות של תכונות גבריות ותכונות נשיות.
גליון 627 (מקץ תשע"ח) כלל מאמר מערכת שכותרתו "המערכה על המוסר" ובו בוקר צה"ל קשות על המשך המגמה ההיסטורית של שילוב נשים בין כוחותיו; גם הכותרות של גליונות 622, 621, 611, 592 ו-591, הוקדשו לנושא.
מוקדם יותר במהלך השנה האחרונה, תחת הכותרת הבלתי נתפסת באכזריותה "יצאת גבר", עסק העלון בשתי כתבות שער בטיפולי המרה שאמורים להפוך הומואים לסטרייטים (חלק א'חלק ב').
דוגמה אחרונה זו מעניינת יותר בגלל הכותרת שלה ופחות בשל תוכנה. הסאב-טקסט ברור – ישנה דרך אחת להיות גבר; ונקודה זו מחברת למעשה בין כל הכתבות. הגבר של עולם קטן הוא "גבר-גבר", איש צבא למוד מלחמה, בעל יכולות פיזיות ויצר מיני עז וברמה העקרונית הוא הגבר-גבר של אלתרמן.
היא קצת תופסת אותי בבטן ההגדרה הגברית הזו, פעם אחר פעם – גם כמי שעשה שירות צבאי ארוך בתפקיד שנחשב נשי למדי; גם כמי שחווה את תהליך ההפרדה של בני-עקיבא כחלק מהביוגרפיה האישית שלו; וגם… כמי שאף פעם לא אהב לשחק כדורגל, או כדורסל, או כל דבר עם כדור, ודווקא די נהנה משופינג, שיטוט בעיר וכל מני עניינים אחרים שמכתימים אוטומטית כל גבר-גבר בנשיות בלתי נסלחת.
המעניין הוא שמתוך הגישה המסורתנית ויהודית כביכול של "עולם קטן" צומח גבר שהוא… אפעס קצת גויי, בדיוק כמו מלחי שלמה המוז'יקים. מרתק יהיה לבדוק מאיפה מגיעה אל החרדיות הלאומית אל המסורת המדומיינת ש-"boys will be boys" ושיש מהות גברית אחת.
עוד מעניין יהיה לבדוק מה הקשר בין הגדרה זו לבין התייחסות סלחנית (שהולכת ונהיית רווחת יותר ויותר) להתנהלות גסה ואף לפגיעות מיניות כשהן מגיעות מאישי ציבור שנמצאים בצד הנכון של המפה הפוליטית. ג'ניפר היקס כתבה ב-"הפינגטון פוסט" מאמר מופתי בעניין הזה שבהחלט שווה לקרוא (קישור).
*
כל אלו הם עניין למחקר סוציולוגי מרתק, אבל אני רוצה לחזור אל הנער-חייל שבינתיים פגש את חברתו ירוקת הכומתה; ואני מודה שקצת הופתעתי שהייתה זו חברה ולא חבר.
ואל מול המודל הגברי המעניין הזה שאני יכול לשער שרגישותו ועדינותו לא בהכרח הפכו אותו לחייל או למאהב פחות טוב, אני נזכר בלקח של ספרטה. הגבריות הלוחמת הייתה שמה השני של הפוליס היוונית הזו ובעזרתה היא הצליחה לגבור על אתונה במלחמה הפלופונסית. מה שנוטים לשכוח המורים להיסטוריה הוא שבטווח הארוך הפסידה ספרטה ובגדול – בהיעדר חברה אזרחית חזקה היא שקעה לאיטה ובניגוד לתרבות האתונאית מתרבותה של ספרטה לא ממש נותר זכר.
כשאני מביט מהפינה בשמחת המפגש הנערית של הכומתה האדומה והכומתה הירוקה, בערגת המגע, אני קצת שמח בדחיקת המיתוס של "מלחי המלך שלמה"; מיתוס שכנראה אף גבר באף דור לא ענה עליו במאה אחוז ושחברת מופת בטח אי-אפשר לבנות איתו. במקביל אני נעשה קצת אופטימי באשר לעתידו של המיתוס הזה גם במעוזו החרד"לי האחרון.
מודל הגבר-גבר זר כל כך להוויה שלנו שאין ספק שגם משם הוא עתיד להיעלם. עבורנו הגברים ועבורנו הישראלים – אלו חדשות נפלאות.
20160709_152124.jpg
(נגן רחוב בכיכר טרפלגר, לונדון; די בטוח בחצאית שלו ודי גברי דווקא, צילום עצמי, 2016)

ארבע אמות של (היעדר) השראה

אישה של ארבע אמות / מירי וסטרייך

אֲנִי אִשָּׁה שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת.

הָרוּחַ הַגְּדוֹלָה לֹא נוֹשֵׂאת אוֹתִי לֶהָרִים הָרְחוֹקִים,
הִיא הוֹדֶפֶת אוֹתִי חֲדָרַי,
וְשָׁם הִיא נוֹשֶׁבֶת בִּי וְנוֹשֶׁבֶת –
עַד אֲשֶׁר אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה.

הָרוּחַ הַגְּדוֹלָה בּוֹנָה עָלַי סֻכָּה
לְמַרְגְּלוֹת הַיָּם,
וּמְקַשֶּׁטֶת דָּפְנוֹתֶיהָ בְּשׁוּנִיּוֹת תְּפִלּוֹתַי.
וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת בָּהּ וְהֵן מִצְטַלְצְלוֹת סְבִיבִי,
עַד אֲשֶׁר אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה.

וְכָל הַנְּחָלִים זוֹרְמִים אֵלַי,
וְכָל הָעֲרָבוֹת שָׁרוֹת לִי, וּבִכְיָן – שִׂמְחָה.
וְסֻכַּתִי הִיא חֲדָרַי, הִיא הֶהָרִים הָרְחוֹקִים.
וַאֲהוּבַי פּוֹסְעִים אִתִּי בְּאַרְבַּע אַמּוֹתֶיהָ,
וְהִנֵּה הִנָּהּ אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה.

*************************

פטר דה-פריס (Peter De Vries) היה כותב אמריקאי שנון אך לא חשוב במיוחד שבילה על-פני כדור הארץ בין 1910 ל-1983 והתחבב על כמה אניני טעם בהומור הדק שלו (קישור). לא מן הנמנע שכמו רבים כמותו אף הוא היה נשכח לחלוטין, אילולי ציטוט אחד שלו שנתחבב על אנשי ספרי ההדרכה העצמית והפסיכולוגיה בשקל. "אני כותב כשיש לי השראה", אמר דה-פריס בראיון עיתונאי, "ואני מוודא שיש לי השראה כל בוקר בשעה 09:00". גרסון אוטל (Garson O’Toole) המתחקה לפרנסתו אחרי מקורם של ציטוטים מצא שלרעיון המלבב הזה יש יסוד גם בדברים שאמרו ויליאם פוקנר ואפילו הרמן ווק שהוא לגמרי אחד משלנו (קישור). כך או כך, איזה בולשיט.

יצא לה שם רע להשראה. היא הפכה להיות נחלתם של ציירים חתוכי-אוזן, משוררים חובבי טיפה מרה ושלל טיפוסים שאמנתם אומנותם (או להיפך) והם מעניינים בעיקר את עצמם. אבל האמת היא שהשראה מהווה מצרך יום-יומי בהרבה, היא הטעם לחיים והיא נמצאת ממש בבסיס של פרמידת מסלאו של כל אחד מאתנו. קשה לשאת את משא היום-יום בלי השראה, קשה לגשת אפילו למשימות הפשוטות ביותר, קשה לחייך. הצרה היא שבניגוד למים או מזון קשה לכמת אותה לנוסחאות כימיות. יותר מזה, אין דרך לדבר על השראה בלי להישמע מתנשא; והתנשאות היא החטא השמיני והחמור ביותר בישראל של היום. כי אתה יכול לדחוף, לחמוד, להתעצל או לפזר פניני טיפשות, אבל חלילה לך מלהתנשא.
אני לא מתיימר לפצח את האלכימיה הזו, אבל רוצה לנסות לתאר אותה מהזווית האישית שלי, לצייר קווים להעדרה. בבסיסה ההשראה היא תחושה של ביתיות, זיהוי בינך ובין מטרותיך והעולם; אבל לא מדובר בזיהוי שטחי, לא בזהות אינטרסים אלא בחיבור נפשי עמוק בהרבה; בתחושה שהמקום והזמן והלך הרוח ואתה הם אחד. ומכאן הקשר בין חוסר ההשראה לתחושות של גלות שהוא גם הקשר בין עקרות לעקירה.
ובאשר אלי, שום השראה לא פוקדת אותי מאז שעקרתי מירושלים אל המקום בו יבחן (או לא) העם בישראל. זה לא שיש לי בעיה עם עומר או באר-שבע (למעשה יש לי, אבל אשים את זה כרגע בצד), זו התחושה העמוקה שאני מסיפור אחר. ומחוץ לביתי, ומעבר לאשתי, אני מרגיש קצת כמו חתיכה של פאזל שפשוט נתקעה בקופסה לא לה, ומכל אלפיים החלקים האחרים היא מתקשה למצוא את המקום בו היא פשוט תחליק בנוחות למקומה.
קצת נמאס לי להתנצל שלא די לי בביתי, שאינני איש של ארבע אמות, ששום רוח לא מנשבת בי בין ארבע קירות. ופתאום אני מקנא כל כך במירי, שכתבה את השיר הזה והייתה מורתי לספרות (ועשתה עוד כמה דברים חשובים בהרבה) ותמיד הטיפה לנו בשיעורים על ההשראה שבנורמליות והזהירה אותנו מהמיתוס הנלוז של חיים על הקצה. ולפני כמה שנים, זמן קצר לפני ראש השנה, היא הרגישה שהרחקתי מדי בחיפוש אחרי השראה ושלחה ממרחקים את ידה למשוך באוזני. "מספיק. בוא הביתה", הבהב הסלולרי בכיסי כשעיני קרועות לרווחה אל מול אתר הבנייה המפלצתי בהדסון יארדס וצופות אל עשרות הרכבות שנעות בכל הכיוונים במקביל בדרכן אל יעד ברור (קישורקישור).
והרגע הסמלי ההוא חוזר אלי עכשיו, כי למרות שהייתי לבד ובארץ זרה ובשפה זרה, הייתי שם יותר בבית מבביתי הנוכחי; וכי הרוח אולי לא נושאת אותי להרים הגדולים אבל ממגנטת אותי אל הערים הגדולות, בהן אני מרגיש חלק ובתוכן אני מוצא את קהילותי ובין קרביהן נחה עלי ההשראה ואני יוצר את היום-יום שלי. ואני מלא הערכה לארבע האמות של מירי, למלאות שהן נופחות בה, כי ארבע האמות הללו הן באמת ביתה. אבל אני, מה לעשות, זקוק גם לארבע הרוחות, לתחושת המון האדם, להחלפת מחשבות מתמדת, לתחושה שאני לא לבד.
ורק לעת לילה, כשאני מחבק את אהובתי, אני מתמלא מזיווה, מנחם את עצמי ואומר לא נורא, הסתגל לך, אולי מחר לא אהיה גולה ומתוסכל, אולי מחר אמצא את דרכי גם לסיפור הזה, אולי כמו ההבזק היומי של כיפת הסלע בדרכי לעמל יומי, גם בנגב לא אהיה גולה ויזהיב לי בדל השראה.
20160801_133009.jpg
(כניסת הרכבות לכיוון Penn Station, צילום עצמי; ניו-יורק, 2016)

על עירי ועלי

כואב לי בירושלים, כואב לי בירושלים שלי,

בירושלים שאתם לא מכירים.

כאבי פנטום, כאבים של נוכחת ונפקדת, כאבים של געגוע מתמיד לחד-פעמי.
כאבים של געגוע לאמצע,
לבית.
***
20150516_145249.jpg
לפני יותר מעשור, הקדישו ינאי עופרן ואורן הרמן פרק מצוין לעיר ירושלים במסגרת סדרת התעודה "אז הרצל אמר"; כיאה לשני מהגרים תל-אביביים הם בחרו בכותרת הפרובוקטיבית "ואם אשכחך?" ולא חסו על עיר מולדתם. במסגרת המבט הפסימי-מלנכולי שלהם (שאולי היה נכון לזמנם), הם ראיינו בין-היתר סופר חצי-ידוע תושב העיר; "כל הארץ היא תריסולים", הוא הסביר, "רק ירושלים היא אחרת ולכן היא מעניינת לכתיבה".
קשה לחשוב על דימוי מוצלח להבדל בין ירושלים לישראל מאשר התריסול, המצאה ישראלית כעורה מסוף שנות החמישים ששימשה לסגירה זולה ומהירה של מרפסות השיכון (קישור). התריסול השתלט על הנוף הישראלי, מנצח בהפרש צמוד את דוד השמש והאנטנה. אבל איכשהו בירושלים הוא וחבר מרעיו בולטים פחות, כעורים פחות, מוצנעים ונכלמים לעומת המרכיבים הקטנים שיוצרים את המכלול אותו זיהה דוד קרויאנקר בספרו האחרון (ירושלים: אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, כתר, 2017; קישור).
ירושלים היא לא רק הייחוד האדריכלי, היא גם הסביבה האנושית המאוד לא-הומוגנית; היא השיחה שנעלמה מישראל הגדולה. ירושלים היא הפרופסור, הערס, תושב הכפר הערבי והחרדי שמקיימים שיחה מתמדת, גם אם הם בכלל לא רוצים בה. ירושלים היא הפרופסור הערבי והגיי הדתי ואיש ההי-טק החרדי. ירושלים היא העיר שיש בה שכונות חרדיות ושכונות ערביות ושכונות חילוניות, אבל היא לא באמת מאפשרת לך לגור ליד אנשים כמוך ולכן יש בה הרבה אמצע.
זו לא ירושלים של החדשות, זו של הגז המדמיע ומהומות הדמים וחוסר הסבלנות; הירושלמים כופרים בירושלים הזאת. זו ירושלים שמתקיימות בה תפילות משותפות לשייחים ורבנים, שצמחה בה יוזמת שלום דתית, שיהודים וערבים אוכלים בה ביחד ונופשים בה ביחד ולומדים בה ביחד ונאלצים להכיל את האחר ומצוא את המשותף. זו ירושלים שסצנת ארוחות השבת שלה מערבבת ללא היכר בין דתיים לחילונים, שהצמיחה עשרות בתי-כנסת על הרצף שיוצרים מדי שבת יהדות חיה מאוד וישראלית מאוד ושהולידה את הכשרות החברתית והמניינים השוויוניים ועוד עשרות יוזמות דומות של גישור ובנייה.
זו ירושלים של רוח, על ספריותיה הרבות והטובות, השיחה האינטלקטואלית, חנויות היד-השנייה של הספרים היהודיים ישראלים. זו ירושלים של "תמול שלשום" של עגנון קשישא ושל "עיר ימים רבים" לשולמית הראבן ושל "סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז ושל עמיחי ושל זלדה. זו ירושלים שצומח בה מגזר יהודי חמישי של מי שאינם חפצים בהגדרות ולוקחים אחריות מלאה על תרבותם.
***
20150714_215658.jpg
זה נכון, זו ירושלים אלטיסטית, אינטלקטואלית מאוד, אישית מאוד. לצדה מתקיימות גם ירושלים אחרות.
יש גם ירושלים של "לה פמיליה", ויש גם ירושלים של דרשות הסתה במסגדים, ויש ירושלים של פחד מפיגועים, ויש ירושלים של מכות לחיילים בבתי-כנסת חרדיים, ויש ירושלים סתמית בשכונות סתמיות שהן ניסוי לא מוצלח בארכיטקטורה, ויש ירושלים של סבל ומחסומים מאחורי הגדרות, ויש ירושלים של אגף גבייה אטום בעירייה, ויש ירושלים של עוני עמוק עד כדי רעב ללחם ממש, ויש ירושלים של קור חורף מקפיא.
יש, אז מה זה נוגע לירושלים שאת היעדרה אני כואב, אותה תיארתי?
ולמה קיומן של ירושלים אחרות הופך את ירושלים שלי לפרי דמיוני?
***
שנתיים וחצי אפס-אפס גרתי בירושלים ולא היו לי מעולם שנתיים מעצבות וחשובות ובונות כמו השנתיים האלו.
ירושלים נתנה לי את זהותי. ירושלים נתנה לי את אהבתי הגדולה, את אשתי. ירושלים הביאה אותי סוף-סוף להשלים עם עצמי. "אתה בסדר", היא לחשה באוזני, "יש לך בית", היא הוסיפה.
ובימים האחרונים עזבתי את עירי ואני מתעורר כל בוקר אל מול העיר הגדולה תל-שבע, על שאון מסגדיה ואנשיה, סוסיה וכלביה.
צופה מתוך וילה בג'ונגל, ממקום 9/10 במדד החברתי כלכלי של ישראל למקום 1/10. הנוף אוריינטליסטי (קישור).
***
ואני מחפש בקדחתנות אחרי ירושלים שלי. "עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה", הובטח בספרי (דברים א); נו אז שתתרחב קצת…
ואני יושב בקפה סתמי, במרכז מסחרי סתמי, בעיר סתמית, מחפש את עצמי.
מנסה כבר יותר משבועיים לצוד בדל השראה, למצוא איזה חרך קטן שיאפשר לי לעלות על הגל ולהתחיל לעבוד, ליצור את יצירת היום-יום, לעשות.
ואולי אני נוסטלגי מדי, ואולי אני מיפה את העבר גם אם הוא קרוב, ואולי אני עילאי ומתנשא, ואולי אני מדגים היטב את אפקט פיגמליון. אז מה?
***
ואולי הגעגוע החמוץ-מתוק הושיב אותי סוף-סוף מול המחשב, העלים לשעתיים את קולות הרקע מסביב, העתיק אותי למקום אחר.
אולי אצור לעצמי ירושלים.
ואולי זה בלתי אפשרי, ואולי אכשל, אז מה?
IMG_20170731_230439
התמונות – צילום עצמי, בהתאמה:
יום שמש בפארק טדי קולק,
גרפיטי בעיר העתיקה,
ט' באב בעופל

על התודה

מודה אני / מאיר אריאל
מודה אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי
ועם ביתי
ועם קרובי וידידי ועם בני עמי
ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם
אשר בראת.

בלאט, חרש חרש
אט אט, טופפות
עתידות עתידות לקראתנו,
ואת מחייכת אלי מתוך השינה.
יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד,
זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר
את צוחקת אלי
מתוך מתוך השינה.

*************************
הימים האלה, ימי הפרידה שלפני החתונה בהם חזרתי לכמה ימים לנוף הילדות, הם מבחינתי גם ימים של תודה לבורא עולם. ומכל התודות עולות וצפות בי דווקא אלו הפחות שגרתיות, התודות על אותם צמתים לא ידועים. בחלקם לא בחרתי, בחלקם לא ידעתי מה המשמעות של בחירתי, בחלקם לא ידעתי לאן תוביל הבחירה; וכולם הובילו אל הבית אותו דקלה ואני מקימים בעוד כמה ימים.
תודה על הבית שבו גדלתי, כבן זקונים אחרי שנים רבות של ציפיה.
תודה על הבחירה ללמוד במוסד חינוכי אוונגרדי בין פרדסי כפר-גנים העקורים, שם נפתחו עבורי כל החלונות.
תודה על האומץ להתחיל ללמוד באוניברסיטה כנער ועל כל חיבוטי הנפש שבאו עם ההחלטה הזו.
תודה על ההתגלגלות לשירות צבאי ארוך, משמעותי ומאוד לא שגרתי שבתחילה היה נראה כדבר שהכי פחות מתאים לי  וכיום אהבתי אליו עולה מבין צווי המילואים.
תודה על הזכות לפקד, לגעת באנשים ולשנות במשהו את מסלול חייהם.
תודה על פגישות אקראיות בעולם האקדמי שגרמו לי להבין איזה חוקר אני ומה אני רוצה לעשות בחיים.
תודה על מורים ומנחים המלווים אותי ולא נרתעים מהאמירה שהמחקר האקדמי הוא פלטפורמה ושהיעד הוא שינוי בחברה הישראלית.
תודה על טיול אחד ספונטני בצרפת, עם 30 ק"מ הליכה בכל יום, שלימד אותי את נפלאות השיטוט והעובדה שמחשבות חדשות ומסקנות גדולות לא יכולות להיוולד בחלון זמן מוגבל בלו"ז בין 22.00 ל-22.15; ושכל אדם, גם אם אינו וולפגנג מוצארט או קלוד מונה, צריך השראה.
תודה על ההחלטה שלא להתחתן בגיל צעיר כשהזהות שלי עוד לא מגובשת, למרות הלחץ, למרות שזה מה שנהוג או מקובל.
תודה על העקשנות שניטעה בי למצוא את הקשר שלי לעולם היהודי; גם אחרי חוויות שהשטיחו לי אותו וגם אחרי מפגשים עם מי שטענו שלהם ורק להם ניתנה כל האמת ממי שאמרה.
תודה על נסיעה אחת לניו-יורק (שכמעט כמעט בוטלה) בין אזעקות בימי מלחמה ; נסיעה שגילתה לי את אמריקה כפסיפס יהודי עשיר ומגוון שאינו מציית להגדרות ושם לעצמו יעד להיות רלוונטי, לומר משהו על העולם בו אנו חיים.
תודה על הדחיפה להעתיק את עצמי לירושלים, עיר שגם אחרי שלושת אלפים שנה לא נתחלקה לשבטים; עיר שיש בה רצף ישראלי-יהודי היוצר את האמצע שכל כך חסר בארץ הזו.
תודה על הזכות ללמד את הסיפור הישראלי שאני כל כך אוהב לחיילים ולסטודנטים, לישראלים ולזרים.
תודה על מורים, מנחים וחברים שאני אוסף לאורך הדרך.
תודה על שפגשתי את דקלה (כששנינו לא שמנו לב האחד לשניה) ואז פגשתי בה שוב (כשמבחינתי זה לא היה רלוונטי) ואז פגשתי בה שוב (כשמבחינתה זה לא היה רלוונטי) ואז פגשתי בה שוב (הפעם בלי צורך בסוגריים).
תודה על מה שיבוא והלוואי ותמיד תהיה סיבה לומר תודה.

על ירושלים, מתווה הכותל והצלחות חינוכיות

לְכָל אֶחָד יְרוּשָׁלַיִם / נתן יונתן

לְכָל אֶחָד יֵשׁ עִיר וּשְׁמָהּ יְרוּשָׁלַיִם
שֶׁהוּא אוֹלֵם לָהּ חֲלוֹמוֹת
עַד שֶׁתַּעֲלֶה בָּהָר פְּרִיחַת הַלַּיִל
לְהָאִיר לוֹ בַּעֲרֹב יוֹמוֹ.

לְכָל אֶחָד יֶשְׁנוֹ מָקוֹם בִּירוּשָׁלַיִם
שֶׁהוּא קוֹרֵא לוֹ אַהֲבָה
כְּשֶׁיָּבוֹא בַּסּוֹף יָחֵף וְקַר אֵלַיִךְ
יִמְתְּקוּ הָאוֹר וְהָאָבָק

יֶשְׁנָהּ עַצְבוּת וּשְׁמָהּ דּוֹמֶה לִירוּשָׁלַיִם
וּבִנְגִינַת צְלִילֵי פַּעֲמוֹנִים
שִׁיר אַחֲרוֹן יֵרֵד מִגֹּבַהּ מִגְדָּלַיִךְ
לְנַגֵּן אֶת שְׁמוֹ בָּאֲבָנִים.

מֵעֲפָרֵךְ יְרוּשָׁלַיִם
יָאִירוּ לוֹ פִּרְחֵי הַלַּיִל.

 

האמת היא, גם אם במבט ראשון נראה הדבר מפתיע למדי, שהעיסוק המתמשך בהסדרי התפילה בכותל המערבי מהווה את אחת ההצלחות הגדולות של מדינת ישראל. הצלחה שעל ממדיה לא נוטים לדבר ושאת השלכותיה כנראה שאיש לא לקח בחשבון.

לא לחינם דווקא הסוגיה הזו, הסמלית בלבד, תופסת את תשומת הלב הציבורית בישראל. לאורך שבעים שנות מדינה, עלו וירדו סוגיות שונות ביחסי ישראל תפוצות; אך מעטות מאוד מתוכן הגיעו לעמוד השער. העניין הוא שהסדרי הפילה בכותל מעניינים יותר ויותר ישראלים ולאו דווקא כי הם רוצים לחזק את הקשרים עם בני הדודים ממנהטן.

הרבה השתנה בעשור וחצי האחרון בכל מה שקשור ליחסם של הישראלים לכותל המערבי. לפני כשתיים-עשרה שנים, בעת שכיהן כשר לענייני ירושלים, חשף נתן שרנסקי כי 50% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל לא ביקרה מעולם בירושלים. נתונים אלו הצטרפו לנתונים אחרים שנאספו בצה"ל וגילו שכשליש מהטירונים הכלל-צה"ליים לא ביקרו בכותל מעולם.

כותרות העיתונים (ובעיקר אלו הדתיים) זעקו כנגד הנתונים המביכים ועודדו תהליך של עיסוק בנושא; ואכן משרדי הממשלה, צה"ל ופילנתרופים שונים פתחו את הארנק. לא חלף זמן רב עד שמערכת החינוך הממלכתית, חיל החינוך, תנועות הנוער ואפילו המתנ"סים המקומיים החלו להציע ימי סיור חינם בירושלים ובשיאם ביקור חגיגי בכותל המערבי.

ביולי 2009, זמן קצר לאחר מינויו, הבטיח שר החינוך גדעון סער "לוודא שתלמידי ישראל, גם במסגרת בית הספר היסודי, גם במסגרת בית הספר התיכון, מבקרים בירושלים" (21/07/2009). למרבה ההפתעה הוא עמד במילתו, הוכחה לכך שכשבאמת רוצים לקדם משהו "גם מטאטא יורה", כמאמר הפתגם היידי החביב. גם השינויים המהותיים במשרד החינוך בתקופות סער – הרב פירון – בנט, לא הצליחו לבטל את התכנית.

"הקרן למורשת הכותל", גוף ממשלתי בראשו עומד רב הכותל, הפכה לאחד מארגוני החינוך היעילים ביותר בישראל. הקרן מציעה מערכת ידידותית וחינמית של טקסי בר-מצווה בכותל, אטרקציות תיירותיות העושות שימוש בטכנולוגיה מתקדמת, מחירי ביקור מוזלים וטיולים בחינם לבני נוער, עולים חדשים, קשישים, ניצולי שואה ועוד. כל אלו הביאו לאתר אלפי ישראלים שיתכן ולא היו מבקרים בו אילולי כן.

אז הנה, המוני בית ישראל עולים לירושלים, מבקרים בכותל ולפתע הנושא מעניין אותם – הם עוד לא יוצאים להפגין ברחובות, אבל אכפת להם. הכותל הוא לא אתר ערטילאי שנמצא מעבר להרי החושך, אלא מקום ממשי שנקשר עם חוויות וזיכרונות אישיים.

הישראלים הללו לא בהכרח מזדהים עם הרפורמים או הקונסרבטיבים, אבל הם ודאי לא רואים באתר הלאומי בית-כנסת שמרני שאת ניהולו ניתן להפקיד בידיהם של החרדים. הישראליות הללו לא בהכרח משכימות קום כל ראש-חודש ונלוות לנשות הכותל, אבל הן בהחלט זוכרות (ונראה שלא בחיבה רבה) שהן נאלצו לעמוד על כיסא פלסטיק בשמש הקופחת כדי לצפות בבר-המצווה של בניהן כי מישהו הגביה להן את המחיצה.

כך, לאור הצלחה יוצאת דופן של תהליך חינוכי הופך הכותל לנושא "חם" שלא יורד מסדר היום; הקרן למורשת הכותל שנאבקת על צביונו האורתודוקסי של האתר רצתה להפוך אותו לבית של כל יהודי ולרוע מזלה היא דווקא הצליחה. כך, גם התנועה הרפורמית שבהגות התאולוגית שלה מסתייגת מאוד מקשר עם אבנים מסוג כלשהו הופכת לחלק מהמאבק; כך הופך דיון במנהגי התפילה של זרמים בעם היהודי, לנושא מרכזי. צריך להבין עד כמה זה יוצא דופן: נושאים כמו ביטול עבודות תשתית במיליוני שקלים בשבת, הפרדה דה-פאקטו של אוטובוסים בניגוד לפסיקת בית המשפט ודיון עקרוני באשר לתנאי השילוב של חרדים אקדמיה, גירדו לרגע את התודעה הציבורית ונעלמו, הדיון בהסדרי התפילה בכותל לעומת זאת כאן בשביל להישאר.

ועבורנו, הישראלים הממוצעים, דתיים, מסורתיים וחילונים, זה פשוט נהדר. לא רק כי יש כאן הדגמה מופלאה לאופן בו ללקחים ומסרים חינוכיים חיים משל עצמם, לא בהכרח כי יהיו לדבר תוצאות מעשיות; אלא כי סוף-סוף נוצר חיבור אותנטי בין ישראליות ליהדות. כפי שמעידים באופן עקבי הנתונים, הישראלים מרגישים יהודים יותר, אבל זה ממש לא אומר שהם מוכנים שמישהו אחר יגדיר להם "מהו יהודי".