על הזמן ועל נקודות המבט

"It was the best of times, it was the worst of times, it was the age of wisdom, it was the age of foolishness, it was the epoch of belief, it was the epoch of incredulity, it was the season of Light, it was the season of Darkness, it was the spring of hope, it was the winter of despair, we had everything before us, we had nothing before us"
 
"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי."
**********************************
לא ברור לי למה אני אוהב את "בין שתי ערים", אולי הרומן האלים ביותר של דיקנס שבמבחן הזמן נדמה שהמבנה העלילתי שלו קצת חורק ושה-"הפי אנד" שדיקנס מסדר לגיבוריו הוא לא בהכרח כל-כך שמח שכן ככלות הכל מישהו מובל לגיליוטינה וראשו הלא-אצילי-במיוחד והלא-מוסרי-מספיק בכל זאת נערף (עוד על הרומן כאן וכאן). נראה לי שיותר מכל זה היכולת הדקה של הרומן הזה להבחין במורכבות, להפריד בין הנראה לבין הסמוי מהעין, להבין את האמת הבסיסית שאין "זמנים טובים" ו-"זמנים רעים", בטח לא אובייקטיבית (שגן הטוב של האחד הוא הרע של האחר), אבל גם לא סובייקטיבית וכאן החידוש: גם כאנשים יחידים, לא טוב לנו או רע לנו באופן חד-משמעי, טוב לנו ורע לנו במקביל.
אני יושב לכתוב על ספסל בכיכר המדינה, בוקר, מזג האוויר נעים והכביש שמסביב עוד לא הספיק להתפקק ולתמלא בזיהום הקולות של התנועה. את העיגול הפנימי שבכיכר מקיפה עכשיו בפעם השלישית צעירה לבושה בקפידה, רוכבת על אופניים. היא נראית בסוף שנות העשרים או בתחילת שנות השלושים. מעל למכנסי ג'ינס מעוצבים היא לובשת מעיל עור חום, שערה אסוף למעלה והיא מאופרת במידה. הנה זו כבר הפעם הרביעית שהיא חולפת על פני, במהירות נחושה, במידיות. מסיבוב לסיבוב נפער פיה עוד קמעה ונשימתה הולכת ונהיית כבדה, הולכת ונשמעת גם לי, כשאני יושב על הספסל. לצידה רץ כלב רוח (נדמה לי שזה היה וויפט, אבל אל תתפסו אותי בזן המדויק), גם התנהגותו של הכלב משתנה מסיבוב לסיבוב, אולם נראה כי בניגוד לבעליו, הוא דווקא הולך ונהיה קל יותר ככל שהסיבובים תוכפים, נהנה מהתנועה המעגלית, מהרוח, מהריצה המשוחררת, מהיעדרה של רצועה; אם ישנו חיוך כלבי נדמה לי שכך הוא נראה.
ואני יושב עם ענייני בספסל המוצל, שותה קפה טוב מדי ואוכל מאפה משמין מדי של מאפייה שלא תמצאו בה בורקס אבל יש בה גם מאקרונים וגם שוסון-או-פום למרות שהיא בתל-אביב ולא בפריס; ואני שואל את עצמי על עצמי מה אני ומה החופש (שעתיד להסתיים כמה דקות לאחר מכן בפגישה עניינית מדי וכמה שעות לאחר מכן במדים צבאיים מדי) עושה לי? האם אני כמו הגברת החנוטה במעיל או כמו הכלב בלי הרצועה? ומה הזוג המוזר הזה מסתיר מאחוריו? והאם הנשימה הכבדה היא סממן חיובי או שלילי? והאם מה שנדמה לי כחיוך כלבי יכול להיות גם סימני תשישות ראשונים? ואיפה מחוץ לקילומטר המרובע של כיכר המדינה אפשר למצוא כלב-רוח גזעי וגברת שרוכבת על אופניים בג'ינס מעוצב ומעיל עור?
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s