ערב עירוני על כביש 4

ערב עירוני / נתן אלתרמן

שְׁקִיעָה וְרֻדָּה בֵּין הַגַּגּוֹת
אַסְפַלְט כָּחֹל מִלְּמַטָּה
עֵינֵי נָשִׁים נוּגוֹת, נוּגוֹת
אוֹמְרוֹת לָעֶרֶב "לָמָּה בָּאתָ?"

הַפָּנָסִים פִּרְחֵי הָעִיר
מְלַבְלְבִים בְּאוֹר נִיחוֹחַ
אֲבִיב חַשְׁמַל עָצוּב בָּהִיר
מִשִּׁכְרוֹנוֹ אָסוּר לִבְרֹחַ

הוּא רַק יָתוֹם וְרַק תָּמִים
נוֹלָד לְרֶגַע וְאֵינֶנּוּ
בֵּין הַלֵּילוֹת וְהַיָּמִים
הוּא בָּא לִזְרֹחַ בְּעֵינֵינוּ

בֵּין הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת
לִנְאוֹת מַרְאֶה כְּחֻלִּים נֵלֵך נָא
כָּל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַבָּלוֹת
שָׁם דֶּשֶׁא עֵשֶׂב תְּלַחֵכְנָה

נִפְנוּף שָׁלוֹם יַלְדָּה פְּתָיָה
אֶת חִיוּכָהּ נָשָׂא הָאוֹטוֹ
מַה שֶּׁהָיָה וְלֹא הָיָה
נִדְמֶה כְּמוֹ יָשׁוּב לִהְיוֹת עוֹד

כָּעֵת אֲנִי מְאֹד אֶחָד
וּמִסְתַּכֵּל מְאֹד בְּשֶׁקֶט
אֵיךְ הַלְּבָנָה חוֹלֶצֶת שָׁד
מִקִּיר הַבַּיִת שֶׁמִּנֶּגֶד

גּוּפִי נִקְטָן וּמִתְנַמֵּךְ
אֲבָל רֹאשִׁי כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ
עַד שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵלֵךְ
לֹא אֶתְבּוֹנֵן לְאָן אָבוֹאָה

שְׁקִיעָה וְרֻדָּה עַל סַף הָרְחוֹב
וּרְחוֹב כְּמִנְהָרָה שֶׁל תְּכֵלֶת
מִי שֶׁיַּגִּיעַ עַד הַסּוֹף
יִרְצֶה לִבְכּוֹת מֵרֹב תּוֹחֶלֶת

שְׁקִיעָה וְרֻדָּה בֵּין הַגַּגּוֹת
אַסְפַלְט כָּחֹל מִלְּמַטָּה
עֵינֵי נָשִׁים נוּגוֹת נוּגוֹת אוֹמְרוֹת
לָעֶרֶב "לָמָּה בָּאתָ?"

***********************************************************

יום חמישי, השעה 18:30 ובאדיבות שעון הקיץ המורחב רק עכשיו מתחיל להחשיך. הפקקים על כביש 4 מזדחלים. מימין מתחלפות במהירות ראשון לציון, אור יהודה, גבעת שמואל; משמאל חיריה, רמת-גן ובני-ברק. וברדיו מזכירים נשכחות עם "ערב עירוני".

אין דרך עדינה לומר זאת, אלתרמן די נדפק. רחל לעולם תהיה מזוהה עם כנרת, עמיחי עם ירושלים, מנור עם בנימינה, והוא עם תל-אביב… אבל זאת לא תל-אביב הקטנה עם הבתים שנגמרים ליד הים, תל-אביב של רובין וביאליק, זו תל-אביב של הסוחרים הפולנים של העלייה הרביעית. אותה תל-אביב שגרמה לאורי-צבי גרינברג להתפלץ והייתה צריכה לעבור כמעט חצי מאה עד שירמי פינקוס יגלה אליה איזושהי סימפטיה ב-"בזעיר אנפין" שלו. לא יעזור לו כלום כנראה לאלתרמן, לא "באה מנוחה ליגע" של עמק יזרעאל, לא "אליפלט" של שדות הקרב, לא "בכרמי תימן" של צנעא; הוא נותר מזוהה עם העירוניות התל-אביבית הנוראה, זאת של מרחבי האספלט והבטון הבלתי נגמרים וזאת שצריך ממש להתאמץ כדי להסביר ש-"בכל זאת יש בה משהו".

הרבה טועים לחשוב שיש כאן שיר אהבה לעיר, אבל האווירה המעיקה של שנות השלושים המוקדמות (השיר התפרסם ב-"גזית" בראשית שנת תרצ"ד, סוף 1933), עם העלייה של היטלר לשלטון בגרמניה, הגילוי המפתיע שהארץ לא ריקה וההבנה שמשהו יסודי בחזון הציוני לא עובד טוב, לא מותירה מקום לספק.
כעיר שנמצאת ליד הים צובעת השקיעה את העיר בצבעים דרמטיים, השקיעה ורודה והאספלט כחול; אבל עיני הנשים נוגות, כאילו עומדות לפני בכי ומתריסות כלפי הערב: "למה באת?!".את מקומו של הטבע תופסים בתפאורה האקספרסיוניסטית הזו פנסים, "פרחי העיר" עאלק, שהאביב שהם מייצרים הוא, מה לעשות, צהוב ועצוב מדי. האור שלהם מגרש את שאריות הטבע ולא נותן לאף אחד לברוח, אפילו לא אל החושך.
מה אתה רוצה אומרים לו? "הוא רק יתום ורק תמים", עזוב אותך נתן, סתם עוד ערב, סתם עוד שקיעה, הוא יעלם כמו שהוא בא, "נולד לרגע ואיננו".
האופציה השפויה היחידה היא הים, פיסת טבע שהעיר טרם הרסה, "נאות מראה כחולים" שיעזרו לנו לנשום קצת, יתנו לנפש ללחך קצת עצב. אבל גם התנועה החוזרת ונשנית הזו של הגלים, הם כמו "נפנוף שלום" של "ילדה פתיה" וזה מזכיר כנראה "נפנוף שלום" של "ילדה פתיה" אמיתית, שאת האשליה שהיא עוררה שהיא בעצם האשליה של חיוך הטבע, "נשא האוטו". הרי כל הים הזה, על האפשרויות שהוא רומז עליהם ורחש גליו הוא סוג של הטעיה שלוקח את "מה שהיה ולא היה" וגורם לך להאמין שהוא "ישוב להיות עוד".
אז אם הים אינו אלא אשליה חזרנו שוב אל הגג "וכעת אני מאוד אחד", הכי לבד בעולם. מסתכל בשקט על הבלוק שממול, רואה את הלבנה זורחת מעל לבית שמנגד ומרחם על עצמי.
מה יש לעשות במין "ערב עירוני" כזה, כסבך הבטון והאספלט סוגר עליך?הגוף "נקטן ומתנמך" אבל "הראש כל כך גבוה", מריץ מחשבות משלו, עובד על אוטומט, מנתק אותך מהסביבה המיידית "עד שאפילו אם אלך לא אתבונן לאן אבואה" וכנראה שאהיה שבוי לעד במדבר האורבני הזה, צופה בלבנה עולה ערב אחרי ערב מעל הבניין שמנגד.
השקיעה הורודה כבר על סף הרחוב והרחוב כולו מתעוות, כמו מנהרה של תכלת. מי שינסה להבין את העיוות הזה, להסתכל בנוף הזה, להתעמק בו כנראה ישתגע מרוב "תוחלת", מהפרקטיות, מהשימושיות, מחוסר היכולת לתת לנפש להמריא מעט מעלה. וכמו כדי להדגיש את היאוש חזרנו שוב להתחלה, ושוב נשים נוגות ושוב אומרות לערב "למה באת?".
ואז, כשהשיר מנגן את צליליו האחרונים, הילד שבמכונית בנתיב השמאלי מביט בשעמום חצי מבוהל החוצה, העינים שלנו נפגשות, אני עושה לו פרצוף, הוא מצידו מחזיר באחד מוצלח יותר ומתחילה מלחמת פרצופים קצרה, שנינו מחייכים ודי מתבאסים שהפקק השתחרר וצריך לשעוט קדימה. אז אולי ערב עירוני, הוא לא תמיד רעיון כזה רע.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s