על שריטות, שיטוט, טעויות והדרך

משאות נפש / זבינגייב הרברט 

(תרגם דוד וינפלד)

בְּעוֹדֶנִּי נַעַר

הָיִיתִי מַתְוֶה לִפְנֵי הַשֵּׁנָה

תָּכְנִיּוֹת לְמַסָּע
סְבִיב הָעוֹלָם

עַכְשָׁו מִשֶּׁגָּדַלְתִּי
לֹא מְשַׁעְשְׁעִים אוֹתִי דִּבְרֵי הֲבַאי כָּאֵלֶּה

אֲבָל עַל יוֹם הַמָּחָר
אֲנִי תָּמִיד חוֹשֵׁב בְּתִקְוָה גְּדוֹלָה

אַשְׁכִּים מֻקְדָּם מִן הָרָגִיל
אֶתְרַחֵץ בְּמַיִם קָרִים
אֶתְפֹּר לְעַצְמִי כַּפְתּוֹר
אַחְלִיף אֶת הַלְּבָנִים

אַתְחִיל אַחֲרֵי הַפְסָקָה שֶׁל שָׁנִים
לִלְמֹד יְוָנִית

אַחְזִיר אֶת הַכֶּסֶף שֶׁלָּוִיתִי
אֲבַקֵּשׁ סְלִיחָה מֵהֶנְרִיק
אֶעֱנֶה סוֹף סוֹף לְמִכְתָּב
שֶׁל קָרוֹב רָחוֹק

לְבַסּוֹף אֵלֵךְ אֶל מָרִיָה
אֹמַר סְלִיחָה מָרִיָה
רְאִי עַכְשָׁו אֶשְׁתַּנֶּה
כְּבָר אֶהֱיֶה טוֹב אֵלַיִךְ

וּלְעֵת עֶרֶב אֶכְתֹּב
לְמַעַן עַצְמִי מַסֶּכֶת גְּדוֹלָה
שֶׁבָּהּ אַכְרִיעַ סוֹף סוֹף
הֲיֵשׁ אֱלֹהִים אִם – אַיִן

אֲבָל אוֹיָה מָה קוֹרֶה
עִם יוֹם הַמָּחָר הַיָּפֶה
כַּמָּה זְמַן אָרוּץ
אַחֲרָיו
אַחֲרֵי טַבַּעַת הַגַּלְגַּל הַזֹּאת
אַחֲרֵי הָאֹפֶק הַזֶּה
בְּמַסָּע סְבִיב מָה

************************

לפעמים אתה נזכר בשני דברים במקביל.

אז אני נזכר ב-"מוסד" הצרפתי של ה- flâneur (קישור) שאפשר אולי לתרגם אותו כ-"משוטט" או כחוקר אורבני והוא מתייחס אל אותם אלו שההסתכלות וההליכה במרחב של העיר הגדולה על שלל טיפוסיה היא להם בית-ספר להבנת המין האנושי ודרך חיים. אני נזכר עד כמה אני אוהב את תחושת השיטוט הזאת שבכלל לא ידעתי שיש לה שם ובפעם הראשונה בה נתקלתי במושג המדויק הזה ובתחושת הברק הפנימית שיש שם למה שאני אוהב.

ואני נזכר במשהו שקראתי פעם אצל זיגמונט באומן (קישור, ופתאום אני לא כל-כך בטוח שזה בכלל היה אצלו) שטען שהאדם הוא סך כל החוויות הלא מתוכננות אותן הוא חווה, השריטות בהן הוא נשרט, המכות אותן הוא חוטף. חוויות, שריטות ומכות שהן בהכרח לא מתוכננות וקורות בדרך-כלל בזמן בו אתה מנסה לעצב את הביוגרפיה שלך על-ידי השורות הבנליות בקורות החיים: מצב משפחתי, השכלה, ניסיון תעסוקתי. אני נזכר באותן אנקדוטות לא מתוכננות שעיצבו אותי כאדם, אותן "תאונות", "טעויות" ובחירות לא נכונות (עם ובלי מרכאות) ורק בדיעבד אני יודע כמה אני צריך להעריך אותן גם אם שילמתי עליהן מחיר.

ועם שני הזיכרונות המתערבלים האלו אני מגיע אל השיר של זבינגייב הרברט, שכמו כל פולני טוב חייב להרוס את האווירה עם מנה גדושה מדי של מציאות אבל הוא בעצם לא הורס אותה אלא רק מאיר אותה מכיוון אחר. באירוניה דקה ובספק רחמים עצמיים (כבר אמרנו פולני?) מביט האני המבוגר באני החווה הצעיר שמתווה לפני השנה מסע מסביב לעולם, מסע שהאני המבוגר, מנקודת התצפית העתידית שלו יודע שלא יתממש. אבל הדמיונות הילדיים על הדבר הגדול הבא לא נמוגים, הם רק מוחלפים בדמיונות בוגרים יותר — הצורך, הצורך בתקווה בציפייה למשהו גדול מהחיים, לא נמוגה, להפך היא רק הופכת לספציפית ומוגדרת יותר: לא מסע מסביב לעולם, אלא כמה יעדים ספציפיים (לענות למכתב, לקום מוקדם בבוקר) ותשובה על כמה שאלות פעוטות (יש אלוהים או לא?).

וגם אנחנו כאלה. רוצים יותר משאי-פעם נוכל להגשים. מחפשים תשובות, אבל מוצאים בעיקר שאלות. אבל יותר מהכל אנחנו כאלה כי אנחנו רודפים אחרי טבעת הגלגל הזאת, שמסתובבת ומסתובבת (מדרדרת?), מתקדמים אל האופק ובעצם לא לגמרי בטוח שמתקדמים לשום מקום.

ואם יש דבר אחד שאני מבין מהזמן שעובר הוא שההתבגרות וההתעצבות הם תולדה של השיטוט או השריטות שהמרדף הזה מעלה. כי אי-אפשר לעצב את עצמך בין 18:00 ל-18:30 ולא בשום זמנים מוגדרים אחרים, כי החיים הם בעצם מה שקורה לך בין הדברים האחרים. כל מה שנשאר הוא ליהנות מהדרך. אחרי הכל הזמן מתקתק, הגלגל מסתובב והרכבת נוסעת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s