מחשבות ירושלמיות: על בריחה ובנייה, ועל בית

מבהיל לבנות בית / אורי ברנשטיין
מבהיל כל כך לבנות
בית שאינני יודע איך
יעבור עליו הצל ומה
יראה מחלונותיו ומי
יכנס אליו ומה יעשה
בתוכו, ואיך הקיץ,
ומי יחיה בפנים ויביט
מן הדלת שעוד איננה
אל אנשים שיבואו, ומי יבוא,
ומי לא ידע לשם מה
הוא מעביר בו את ימיו
****************************************
יש לי תמיד את "הכישרון" הלא-מובן הזה, לשדך את הספרים הלא נכונים לזמן הלא נכון. ככה מצאתי את עצמי במהלך שבוע מורכב כזה שמילים גדולות מדי כמו "עתיד", "בחירה" ו-"החלטה", מגבירות את קצב הסיבוב סביבך, קורא דווקא את "עריק" של עילי ראונר. תמיכה בהוצאות הספרים שהחליטו להוציא לאור ספרי ביכורים נראתה לי צעד מתבקש והפרנקופיליות שלי בשילוב כרטיס מתנה של "סטימצקי" שהגיע הזמן לנצל, הובילו במובהק אליו. סיפור על חייל שבורח לפריז, והנה גם אני צריך לברוח קצת… ופריז! מה יכול להיות רע בפריז? זו הרי עיר של סטייל ושל אוכל טוב ושל שוטטות חסרת פשר שאני כל-כך אוהב… הנה גם אני צריך לברוח קצת השבוע, אז אברח עם ספר טוב  לפריז!
אז בוא נתחיל מהסוף: "עריק" הוא לא ספר טיסה, לא ספר חופשה ובטח לא ספר לא ספר להירגע אתו אחרי יום ארוך. הוא עוקב אחרי התודעה המסויטת של הגיבור שלו, אבשלום, שנמלט מאירוע צבאי טראומטי (שטיבו לא לגמרי מבורר), לבית אבות פסיכוטי בגבעה הצרפתית' ומשם לחדר קטן בעליית גג, בשדרות אמיל זולא שבפריז.
כשאני מתקדם מערב לערב במעבה קורותיו של אבשלום; כשהשלווה שלא הייתה קיימת מלכתחילה בחייו, הולכת ונעכרת; כשהבריחה אל הקונטיננט הולכת ומאבדת את טעמה, שכן מעצמו הוא לא מצליח להימלט — אני נזכר פתאום באחד מהדייטים הכושלים שלי, כשהבחורה עם הלבוש המתאמץ מדי והפנים המאופרות מדי, הסבירה לי למה היא לא קוראת ספרים, "למה להכניס את עצמך לצרות של אחרים", היא שואלת, ומכאן הכיוון של הערב כבר היה ברור.
וכמו שספרות טובה באמת עושה, גם הספר הזה לוחץ אצלי על הכפתורים הנכונים ומעמת את זרם התודעה של אבשלום עם זרם התודעה שלי, כל אחד מאתנו בביתו החדש. אבשלום במה שהוא מכנה "קבר" בקומה השישית, ואני אל מול ריחות הגינה מתכרבל מהצינה הירושלמית במה שאני מקווה להפוך לחדר האינטימי שלי; אבשלום שזרמי התודעה מציפים אותו ומביאים אותו אל השיגעון, ואני לאורך הימים האחרונים עם תחושת האצבע בסכר, עובד קשה על הצבת הגבולות למים שבפנים.
ופתאום אני נזכר בשיר של אורי ברנשטיין, ואני אומר לעצמי – פאק, באמת מפחיד לבנות בית… ואני מבין שאני כבר בתוך תוכי החוויה הזו שאליה גררתי את עצמי, לנסות לחיות חיים קצת אחרים בירושלים, להכיר אנשים חדשים, לנסות למצוא קהילה, להחזיר לעצמי איזה איזון שאבד… ואני יודע שהציפיות שלי גבוהות מדי וששום "דאוס" לא יופיע "אקס מכינה" ויפתור לי את סוגיות החיים כמו הסוף שמסדרים מחזאים יוונים לא ממש מוצלחים לדמויות שלהם.
ואני חוזר שוב לאבשלום, הגיבור של "עריק", שיועד כביכול על-ידי ההיסטוריה לעשות רצח אב, כמו אבשלום המקראי, אם לא באב ממשי אז באב מטאפורי בכל מה שהוא חונך אליו עד לאותה נקודה. ואני תוהה לעצמי, למה דווקא חיים על דמדומי טירוף כמו של אבשלום, שמנסה ולא מצליח לככתוב את היצירה הגדולה שלו, נראים לנו אותנטיים במיוחד. ואני יודע שכחלק מהתהליך של הפיתוח העצמי חשוב שתצא מהמוכר ומהנוח; אבל האם אסור לחלום על יציאה מהמוכר והנוח בכללים יותר… נוחים? לא מתוך בריחה פסיכוטית ולא מתוך ג'אגלינג מטורף? האם באמת לא ריאלי לצפות מדי פעם שדברים יסתדרו לטובה? האם זה בסדר לשאוף ליצור בעצמך ומעצמך ולהשאיר חותם, לי נפש שסועה?
אז אני עושה גוגל קטן על היוצר של "עריק", עילי ראונר, ואני רואה את רשימת התארים מהסורבון שמעידים על החיים בצרפת ועל אווירה תרבותית מאוד מסוימת, אבל בסוף אני רואה שהוא גם חזר לארץ ומלמד ספרות – בגימנסיה הרצליה ובאוניברסיטת תל-אביב.
מפחיד לבנות בית, את זה כנראה גם ראונר יודע, אבל גם אם מפחיד עושים ואם כבר עושים את זה ומלכלכים את הידיים, עדיף לעשות את זה בעולם האמתי ולא מתוך בריחה.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s