אני הפעם הבאה – גבינה לבנה, אהבה ומדע

אני הפעם הבאה / יהודה עמיחי

אֲנִי עוֹמֵד עַכְשָׁו בַּנּוֹף
שֶׁאוֹתוֹ רָאִינוּ יַחְדָּו מִן הַגִּבְעָה:
הָעֵצִים שֶׁנָּעוּ בָּרוּחַ,
כְּנוּעַ אֲנָשִׁים בְּאַחָרִית הַיָּמִים
וְאשֶׁר מֶרְחַקָּם הַקָּרוֹב כָּל-כָּךְ
הָיָה לְלא נְשׂא,
וְאָמַרְנוּ,
"חֲבָל שֶׁאֵין לָנוּ זְמַן.
כְּשֶׁנִּהְיֶה בַּפַּעַם הַבָּאָה, נֵלֵךְ לְשָׁם".
אֲנִי שָׁם.
וְיֵשׁ לִי זְמַן,
אֲנִי הַפַּעַם הַבָּאָה.

*************************

אז היא קבעה באופן חד-משמעי שהסיכוי שלי למצוא אהבה הוא סטטיסטית נמוך הרבה הרבה יותר; "וזה מדעי!" צהלה המנחה במין פסאודו אינטלקטואליות. "זה מדעי", אישרה בפסקנות ד"ר יערית בוקק-כהן, על מה שלעולם לא יוכל להיות מדעי. ככה, יום שני בצהרים, ברדיו, רשת ב'.

התאוריה של בוקק-כהן פשוטה: למצוא אהבה זה קצת כמו לקנות גבינה בסופר, אם יש לך גבינה אחת זה הרבה יותר קל וככל שיש לך פחות דרישות ביחס לגבינה הסיכוי שלך לבחור משהו ועוד לעשות את זה מהר, עולה פלאים. ככה פשוט, לוקחים את תיאורית המבחר הידועה של שינה איינגאר, שהיא בכלל תיאוריה במנהל עסקים (וכשלעצמה היא נכונה ומעוררת וחשבה ומועברת בחן בהרצאת ted) ומשליכים אותה אל עולם היחסים הבין-אישיים. כי מה ההבדל האמתי בין בחירת עגבנייה לבחירת בת-זוג? אז מה אם יש שוני מהותי בין בחירה חד-צדדית לבחירה הדדית? אז מה אם חקר הרגשות נמצא הרחק מאחורי חקר השיווק (ובאמת מעניין למה…), זה הרי "מדעי", ו-"מדעי" אנחנו אוהבים… זה נשמע ממש… מדעי כזה.

העיקרון הזה כשלעצמו זכה לדיון מעניין בכמה אתרי אינטרנט מגזריים כשהושלך על "הביצה" (נגיד פה); גם הד"ר כשלעצמה עושה רושם של אדם מעניין וחושב; אבל כשמתייחסים לאהבה כמו אל מוצר צריכה, ואו כמה שזה מעצבן.
וככה, על-בסיס התאוריה האמורה, הוכרז, בתכנית הרדיו האמורה, שלאנשים "מסובכים" יותר שלא עונים רק להגדרה פשוטה אחת, לאנשים כאלה שלא בדיוק נכנסים למשבצת אחת מתוך המשבצות של אתרי ההיכרויות, קשה עד בלתי אפשרי למצוא אהבה.
ופתאום ההשתרכות בכניסה לירושלים הפכה למעיקה הרבה יותר. ובין רמזור לרמזור תהיתי איך זה שדווקא באייטם על ט"ו באב הקונטקסט כולו הוא כמעט מתמטי: אהבה היא משהו שצריך להשיג ואם אתה רוצה להשיג אותה ומהר וותר בבקשה על המיוחדות שלך, תהיה סתם מישהו ותמצא בבקשה סתם מישהי, כי… כי ככה עושים בעולם האמתי, או בעולם השיווקי (שזה אותו דבר, לא?)… וכי ככה עושים נקודה. קצת כמו "ילדים זה שמחה" של יהושע סובול, אבל בלי הציניות והקריצה.
וזה מביא אותי לחשוף את עצמי ולכתוב על משהו שמעולם לא כתבתי עליו, כי הוא אולי אחד הנושאים היותר אישיים מבחינתי, אבל כנראה הגיעה העת גם לזה. יצא ככה שהמרכיבים הפשוטים על-בסיסם הגעתי עד-הלום מקשים את הכניסה לתוך משבצת. אבל בשנים האחרונות אני גם הולך ויוצא מהמשבצות שגדלתי בתוכן – במודע. את חלקן אני מנתץ, חלק אחר אני נוטש לאט ואת החלק האחרון אני משמר בינתיים. כך שגם כעת, וביתר שאת, התוצאה לא נכנסת לאף משבצת. וזה בסדר. וזה גם קצת כורח המציאות. אבל אני מי שאני וגם אם אני רוצה אהבה אני לא רוצה להיות מישהו אחר.
ובהפוך על הפוך אני נזכר בשיר הקסום הזה של יהודה עמיחי. ואני נזכר בו דווקא כי הוא לכאורה קורא לי לוותר, לבחור את מה שיש ולא ליצור אפשרות חדשה, בטח לא להמשיך לחפש, להיות כבר מישהו ופחות משנה מי זה יהיה, לא לחכות לפעם הבאה.
אבל בקריאה שנייה הוא קורא לי לא לוותר, כי אני הפעם הבאה, כי אין פעם הבאה, כי את עצמת הרגש אי אפשר לכלוא באמירה מדעית או פסאודו-מדעית. כי לטוב או לרע הברור ביותר הוא הסופיות של הזמן ואם זאת ההזדמנות היחידה עדיף לנצל אותה, לחפש את עצמי בעצמי וליצור, לא לקבל, ו… כנראה שגם לשלם את המחיר, ועל המחיר אולי הצביעה ד"ר בוקק-כהן, "וזה מדעי!", ככה לפחות נאמר, ביום שני בצהרים, ברדיו, רשת ב'.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s