סיפור על השחמה וחיוורון, בסתיו היהודי, בארץ אבותי

סתיו יהודי / אברהם חלפי

סתיו יהודי בארץ אבותי
שולח בי
רמזי אלול.

כבר משתגעות בי קצת
הציפורים הקטנטנות שורקות העצב
של יום הכיפורים.

אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים.
ופנים יהודיות מן הגולה
באפרפר נוגה
ירחפו לפני כסא אדון עולם.

ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה
בעומק עיניהן.

סיפור על אהבה ועל חושך / עמוס עוז (עמ' 570)

"כל כמה שלא השתזפתי , איש לא הלך שולל: כולם ידעו היטב – וגם אני ידעתי – כי אפילו כשעורי כבר נשזף והשחים סוף-סוף, מבפנים אני נשארתי חיוור. כל כמה שאימצתי את כל שארית כוחותי על קידוש השם עד שלמדתי אי-כך להעביר קווי השקאה בשדות המספוא, לנהוג בטרקטור, לירות בלי להחטיא ברובה הצ'כי הישן במטווח הגדנ"ע, מתוך עורי לא הצלחתי בשום אופן להיחלץ: מבעד לכל רשתות-הסוואה שפרשתי על עצמי בצבץ הילד העירוני הזה הזה, חלשלוש, יפה-נפש, רגשן, פטפטן לא נלאה, מפנטז וממציא כל מיני סיפורים משונים שלא היו ולא נבראו וגם לא עניינו כאן אף אחד"

*************************

בסוף הגרסה הקולנועית ל-"סיפור על אהבה ועל חושך" אפשר לטעות ולחשוב שהתהליך הושלם. עמוס עוז הצעיר כבר נפטר מהקלויזנר המעיק ומגיע לאסוף את אביו הממושקף מתחנת האוטובוס שבכניסה לקיבוץ חולדה כשהוא נוהג בטרקטור חקלאי. הניגוד ברור – עמוס הג'ינג'י שופע נעורים, לבוש בסרבל עבודה כחול נראה סוף-סוף טבעי בסיטואציה; בעוד שאביו יושב על הכיסא הגבוה שלא בנוח, מחבק בחשש את מזוודתו הזרה. אבל נטלי פורטמן, שעל כישורי הבימוי שלה אפשר להתווכח ביחס לסצינות אחרות בסרט, עשתה כאן עבודה מבריקה וליוותה את הסיטואציה רבת-המשמעות הזו בטקסט המופתי המבצבץ מעמוד 570 שבספר המקורי.

וכך מסתיים הסרט. והמחשבה נמשכת. ועמוס ואביו ואני יוצאים החוצה מתוך בית הקולנוע המצועצע מדי, מעיפים מבט אל היכל הצדק והיכל העם; יוצאים אל הסתיו היהודי, שכבר ניכר בארץ אבותי, אל האלול שהוא זמן הסיכומים והדיונים ויש שיגידו גם פסקי הדינים. והעיר מנצנצת כמו בכל ערב והאוויר הולך וחוזר לקרירותו והירושלים של אז זועקת לעומת הירושלים של היום.

הירושלים של אז שלא היה בה לא הוד ולא הדר וחשכת ההשמדה שזה מקרוב באה האפילה עליה מן הצד האחד; וחשכת הפחד מירושלים האחרת שהייתה רחוקה אך קרובה להחריד סגרה עליה מהצד השני.

הירושלים של היום שנחנקת ממונומנטליות ומפומפוזיות ומדירות יוקרתיות וריקות מדי ומילדי תפנוקים במבטאים זרים שנושאים את עיניהם אל מה שלא היה ואולי גם לעולם לא יהיה קיים, ורוצים למצוא בה גאולה, אם לא מן השמים אז לפחות מפורקן ההורמונים וממרחק ההשגחה של ההורים.

והחלום והמציאות מתערבלים זה בזה, בדיוק כמו האותנטי והמזוייף, נבלעים בהמונים שממלאים שוב בשעת הערב את יפו ובן-יהודה, בחדוות החיים המפעימה הבוערת מתמיד. והתמונה הזו הרי שבירה מדי, לא רק בשל עיניהם הכלות של מאהביה הקודמים של העיר, אלא גם בשל הקנאות, השנאה, קהות החושים והרצח שמביאה אתה האהבה. וכבר לא לגמרי ברור מה האותנטי ומה המזוייף – האם ירושלים היא נער חיוור שמנסה להשחים או נער שחום שמנסה להחוויר. ורק הציפורים הקטנטנות מהשיר של חלפי שורקות את פזמונן העצוב, מביאות בכנפיהן את תמונת הזוועה של התינוק הסורי הקטן שנסחף אל החוף, פנים בובתיות מדי, מזכירות פנים יהודיות מהגולה ומספרות שעולם כמנהגו נוהג.

ומעיר החזון לא יוצא חזון ומציון לא יוצאת תורה, לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ; רק קיום רדוד. כאילו כמו שעוז אמר במקום אחר נעלמו באבחה אלפיים שנות הגעגועים והגשמת החלום הובילה כמעט באופן מתבקש אל האכזבה והסתמיות. וגם עמוס עוז עצמו שביקש בספרו האחרון ("יהודים ומילים" אותו כתב עם בתו) לבנות את הזהות הישראלית כ-"רפובליקה של מלים", מציע בסופו של דבר רעיון אליטיסטי מדי, אולי תאום ישראלי לשלטון הפילוסופים של אפלטון.

אבל ההוד והיופי עודם כאן. הקסם של עיר אלפי השנים הזאת. החיות שלה. הרעיונות המבליחים בה. העמוס עוזים הנולדים בה ודווקא בה. ובעת הזאת של אלול, אולי כמו עמוס עוז הצעיר, בשלנו לחזור ולהמציא מעת לעת סיפורים ולכתת אותם לחרבות של ערכים. בנפש יפה לפטפט את הסיפור שלנו. כי הרי השחמנו, השחמנו יותר מדי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s