"ונתתי שלום בארץ ושכבתם באין מחריד" – על יהודים ומוסלמים, מחשבות אמריקאיות על רקע צרפתי, חלק ב'

תפילה על השלום / ר' נחמן מברסלב

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱ-לֹהֵינוּ וֶאֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ,
שֶׁתְּבַטֵּל מִלְחָמוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים מִן הָעוֹלָם, וְתַמְשִׁיךְ שָׁלוֹם גָּדוֹל וְנִפְלָא בָעוֹלָם
וְלֹא יִשְׂאוּ עוֹד גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה,
רַק יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ,
אֲשֶׁר לֹא בָאנוּ לָזֶה הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל רִיב וּמַחֲלֹקֶת חַס וְשָׁלוֹם
וְלֹא בִשְׁבִיל שִׂנְאָה וְקִנְאָה וְקִנְטוּר וּשְׁפִיכַת דָּמִים חַס וְשָׁלוֹם,
רַק בָּאנוּ לָעוֹלָם כְּדֵי לְהַכִּיר וְלָדַעַת אוֹתְךָ תִּתְבָּרַךְ לָנֶצַח.
וִיקֻיַּם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב:
וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד
וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.

*************************
במונחים לא אמריקאים ברוקלין, על 2.6 מיליון תושביה, לא הייתה רובע בתוך עיר אלא מדינה, ולא בהכרח מדינה בתוך ארצות-הברית. בשנים האחרונות הפכו חלק מהאזורים ברובע, בעיקר אלו הפונים למנהטן (ברוקלין הייטס, דמבו, ויליאמסבורג) למעוז יאפי-היפסטרי מחריד (ועל כך, אולי, בהזדמנות אחרת); אבל ברוקלין האמתית, זאת של פורט גרין, פלאטבוש, בדבפורד סטיבסנט, ברייטון ביץ' ובושוויק היא מרכז מהגרים צפוף בו מתקבצות האחת לצד השנייה קהילות זרים עצומות מכל רחבי הגלובוס. לטינים, סינים, קריאולים, יהודים, פקיסטנים; הקהילות מתחלפות בקצב מסחרר כשאתה מזגזג ברחובות הקטנים שבין East Park Way ו-Cnoey Island Avenue, חוצה את ברוקלין מקצה לקצה.

הפוליטיקלי-קורקט האמריקאי מקשה על חישוב מדויק של מספר הוואספים (קישור) ברובע. נתונים מ-2010 מצביעים על כך ש-35.7% מהתושבים ברובע הם לבנים שאינם היספנים (קישור), אבל הנתון הזה כולל בתוכו גם יהודים (על-פי ההערכות 23%, קישור), כמו גם קבוצות אחרות של מהגרים אירופאים (פולנים, רוסים, אירים), כך שאם נחפש וואספים אמתיים כנראה שנגיע למיעוט מבוטל, חד ספרתי אפילו. דרך אחרת להסתכל על אותם נתונים היא באמצעות שפת-אם שלפי נתונים מ-2010 (קישור), הייתה בעבור יותר מ-45% מילדי הרובע שפה שאינה אנגלית (אם אתם מתעניינים 2.75% דוברים יידיש כשפת אם ו-1.20% עברית).

אחת המטרות מטעם עצמי בנסיעה שלי לניו-יורק לפני מספר שבועות הייתה ניסיון להכיר טוב יותר את העולם היהודי-חרדי של ברוקלין, זה שאהוד בנאי רומז עליו ב-"ברוקלין של קודש", אבל רגע לפני רציתי להבין טוב יותר את הטקסטורה. מאחר וכל הרעיון היה מסע עלאק-אנתרופולוגי ברוח קליפורד גירץ (קישור) רציתי לייצר נקודת השוואה ודרכה לנסות להבין את הקרקע ולעגן את עצמי טוב יותר.
מודה שהכוונה המקורית הייתה להגיע אל הקהילה הפלסטינית הגדולה בסטייטן איילנד, אבל אחרי שהרחוב הפלסטיני הציג שלל שיטות (מקוריות, בהחלט מקוריות) להרוג אותי (קישור); החלטתי ללכת על משהו סולידי יותר – אמנם מוסלמים קיצוניים שמעורבים בטרור, אבל כאלה שיש להם אויבים קרובים יותר לרצוח – הקהילה ההודית-פקיסטניות דוברת האורדו (קישור) בברוקלין.
את הרעיון נתן לי מוחמד, נהג מונית עליה עליתי בחצי טעות, שלפני ששמתי לב לשרשרת התפילה התלויה על המראה וללוחית עם השם, שאל אותי מאיפה אני ועניתי בטבעיות "מירושלים". בניגוד לציפייה לאיזה תגובה לא אוהדת במיוחד בואכה אלימות מתונה, פצח מוחמד בנאום על הדמיון בינם האורדים לבין החסידים; וכשירדתי מהמונית, אמרתי ואללה – יש כאן הזדמנות להרפתקה; ואולי דווקא על רקע של מה שהולך ומתעצב כמלחמה דתית בישראל אצליח לחזור אל האמת התמימה של ר' נחמן, שהרי "רַק בָּאנוּ לָעוֹלָם כְּדֵי לְהַכִּיר וְלָדַעַת אוֹתְךָ תִּתְבָּרַךְ לָנֶצַח". ובחלוף עוד כמה שבועות של עיבוד, כאשר גם אירועי פריז ברקע והשיח באשר להגירה המוסלמית ומשמעותה מפרנס כל-מני מומחים מטעם עצמם, אולי לאנתרופולוגיה דה-לה-שמאטע שלי מפלאטבוש יש איזה משמעות.
20151019_105627
המאפיין הראשון שקופץ לעין (ואולי בעיקר לזו הישראלית), הוא שמדובר בקהילה מוסלמית שאינה מזרח-תיכונית; זה מעין עולם מקביל, עם סכסוך ומרחץ דמים מקביל, בו איש לא שמע על פלסטין. אמנם מרתפי האינטרנט מספרים על תמיכה קשמירית בפלסטינים (קישור), עומדים על הדמיון בין הסכסוכים (קישור, קישור) ואפילו מציעים סולידריות משותפת בעבור אירופאים משועממים (קישור), אבל העין הבלתי מזויינת מספרת סיפור אחר.
על המסגדים מופיעה דמותה של הכעבה במכה ושל מסגד הנביא במדינה, ירושלים אינה מופיעה שם. גם השפה אינה ערבית – צליליה השונים של האורדו בולטים ועוד יותר ממנה בולטת האנגלית. אפילו הרעלות נראות שונה וגם לבעלי הבנה חלקית בלבד באופנה ברורה ההשפעה של הסארי ההודי. דגל המרד הערבי (שחור, לבן, אדום ירוק; תבנית המשולש ושלושת הפסים) על הווריאציות השונות שלו אינו מופיע כאן; את מקומו תופס דגל אזאד קשמיר (קשמיר החופשית, קישור), אזור אוטונומי שנוסד ב-1947 לאחר מלחמת קשמיר הראשונה, כמעט במקביל לייסודה של מדינת ישראל. גם כאן יש מערכת יחסים מסובכת עם האו"ם, שהבטיח ולא קיים אוטונומיה שלווה בין מוסלמים והינדים באזור הזה; בדיוק כמו שהבטיח ולא קיים שלוות עולמים בין יהודים לערבים בפלסטינה-א"י.
השטן המקומי הוא לא ישראל ובוודאי לא ארצות-הברית אלא הודו; וחיצי הביקורת מופנים כלפיה. הים אולי אותו ים, אבל ברור מאוד שעל-אף הדמיון המוסלמים הם לא אותם מוסלמים. נקודה מעניינת בעידן שמתעקש לטעון שהסכסוך המקומי שלנו הוא למעשה חלק ממלחמה בין-דתית עולמית.
20151019_094303
מאפיין שני ולא פחות בולט הוא הקרבה והערבוב, אין כאן גטו. האזור המוסלמי אמנם מובחן היטב, קשה שלא להשים לב לדגלים הירוקים, לפרסומות המציעות חיוג זול לפקיסטן, לחנויות החלאל, למסגדים ולבתי-הספר. אבל הקרבה לקהילות המהגרים האחרות היא לא פחות ממדהימה, בעיקר הקרבה ליהודים. מבחינה מורפולוגית התחושה היא של מרכזים סימביוטיים הנטמעים אלו באלו. מבחינה אידאולוגית קשה שלא לתת את הדעת על האלמנטים המשותפים. הקשר הרעיוני בין מוסלמים ויהודים-חסידים בקונטקסט הזה ברור ונשען על חוקי הכשרות המשותפים, כמו גם על הניסיון הבסיסי לשמור על עולם דתי בסביבה מערבית וכביכול גם חילונית מאוד.
אמנם, על אף שבשר כשר מותר על-פי חוקי החלאל (קישור), לא נתקלתי במוסלמים שערכו קניות בחנויות יהודיות מובהקות; אך הרשתות האמריקאיות הגדולות בהחלט עלו על הפטנט ובונות שלא בכוונה מרחבים יהודיים-מוסלמיים.
דוגמה אחת היא קמעונאיות המזון שהקימו מחלקות כשרות גדולות המשרתות גם את האוכלוסייה המוסלמית (קישור). אבל דוגמה אחרת, מעניינת יותר היא של מרחבי פנאי משותפים, כמו זה למשל שמצאתי בסניף דאנקן דונאטס בקנסינגטון (תמונה). אמנם הטענה הלא מבוססת גורסת שמוצרים מסוימים כשרים בכל סנפי דאנקן, אבל רק בסניפים עם תעודה אפשר למצוא פייק בייקון ו-ווג'י סוסג'. מה שקורה בפועל בתוך הסניף ביום ראשון בשעות הצהרים המאוחרות הוא לא פחות ממרתק – המוכרות כולן עטויות חיג'אב, הן יכולות לעבוד כאן לא חשש למגע בחזיר. בשלושה שולחנות סמוכים, בקצה המסעדה,  יושבת משפחה מוסלמית וחוגגת יום הולדת לפעוטה בת שנתיים, שרה "היום-יום-הולדת" במה שהוא אולי אורדו, אבל הוא בטח לא אנגלית. באחד מתאי המסעדה יושבים חבורה של תלמידי ישיבה חב"דניקיים בעברית מתפצחת מול חבילת גלידה. בין לבין יוצאים ונכנסים גברים ונשים, יהודים ומוסלמים, כולם רוצים לבלות את יום החופשה השבועי שאינו שלהם באמצעות קצת ג'אנק-פוד אמריקאי ושומן רווי.
בנוסף יש כמובן גם מרחב משותף בסיסי יותר – הרחוב; כאשר לא פחות ממדהים לראות כיצד חלונות ראווה סמוכים קוראים לתמיכה במפלגה הקשמירית הלאומנית-מוסלמית לצד הצעת טיסות לישראל, מציגים את דמותו של דודו פישר המפרסם שיט כשר לקריביים לצד כבשים לקראת חג הקרבן. בהקשר הישראלי בו פשטה האופנה להשחית כתובות ערביות על שלטי רחוב בערים יהודיות וסממנים יהודיים באזורים מוסלמיים, קשה שלא לתמוהה על השרידות המשותפת של כל אלה, האחד לצד השני.
לא פחות מעניין אגב לראות את הסימביוזה בין האזורים הרוסיים-אוקראיניים לאזורים המוסלמיים, שהרי שם השוני בין הקהילות הוא מהותי הרבה יותר וכולל לא רק את תחום המזון, אלא גם את תחום הלבוש, ההתנהגות הפומבית ומנהגי החיים. אל-אף השוני הגדול בין קהילות וללא מחקר עומק בנושא, קשה לראות מתח של ממש. יותר מזה אפילו מחשבה על "משטרת שריעה" כמו זו שהעיתונות מדווחת שהוקמה במקומות שונים באירופה (קישור, קישור), נראית מגוחכת למדי.
20151019_121746  20151019_094027
מאפיין שלישי הוא האמריקניזציה שניכרת בכל ולמעשה היא אולי זאת שמאפשרת את כל זה. כך למשל, השוואה בין כתובות הקדשה על מוסדות יהודיים ומוסלמיים, עשויה לגלות אימוץ משותף של דפוסי פילנתרופיה אמריקאים. לדעתי גם השוואה של התכנים והעמדות הבסיסיות העומדות מאחורי ה"סנדיי סקולס", יביאו לתוצאה דומה; זאת ועוד, גם אם נכניס למשוואה את הכנסיות לסוגיהן אני לא ממש בטוח שנגיע לתוצאה שונה. בסופו של דבר יש כאן ניסיון מקביל של קהילות שונות לשמור על מסורת בעולם היפר-מודרני והדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות הכלים האמריקנים.
אבל לאמריקניזציה יש משמעות עמוקה הרבה יותר: היא מנטרלת, כמעט לחלוטין, את המאבק על המרחב הציבורי. התחום של חקר הלאומיות הוא במידה רבה אירופוצנטרי ולא פעם הוא מתייחס אל הזהות הלאומית האמריקאית כמעט בביטול. אלא שהזהות הזו חזקה למדי, בעיקר כאשר מדובר בקהילות מהגרים. אפשר למנות סיבות שונות לחוזק הזה, אבל אולי הסיבה החשובה ביותר, היא היותה כוללנית (אינקלוסיבית) ויכולתה להיגזר לשורה ארוכה של נורמות פעולה ברורות של "עשה" ו-"אל תעשה". באופן הזה כל אחד יכול לקחת חלק בחלום האמריקני, להתקדם ולהשיג את מטרותיו, ללא קשר למוצאו; אולם בה בעת, הדרישות באשר לשאלה מה זה להיות אמריקני ברורות מאוד ומאפייניו של המרחב הציבורי אינם עולים לדיון. אלו לא רק "כללי משחק" רזים, שמכופפים לפי הצורך ובהתאם לאינטרס הפוליטי (כמו במקרה הישראלי…), אלא סט ערכים, כללים ונורמות המגדירים את האמריקאיות – אם אתה לא פועל לפיהם אתה לא חלק מהמשחק. מתחים בין-גזעיים ובין-אתניים ודאי קיימים, אך בקונטקסט מקומי הרבה יותר, המאבק על דמותה של המדינה כמעט ולא קיים.
בשדה הרעיונות הלאומיים, האופציה האזרחית הזאת, המבוססת על ערכים חזקים הנגזרים לנורמות פעולה, היא אופציה שלא כדאי לזלזל בה כל-כך מהר. בהשוואה לצרפת מעניין לציין כי הערכים ונורמות הפעולה האמריקניים לא נקלעו למבוכה דומה לזו שהתגלתה במקרה הצרפתי, כאשר יותר ויותר צרפתים מתקשים להסביר במה עדיפה התרבות הצרפתית על הערכים הנגזרים ממנה, מתרבויות אחרות ובראשן התרבות הערבית-מוסלמית. אמנם גם במקרה הצרפתי הבלחות שונות (וחוק הרעלה הוא דוגמה מצוינת לכך, קישור, קישור) כופים את הנורמות החילוניות העומדות במרכז הלאומיות הצרפתית, אבל בשדה האינטלקטואלי, בעידן הפוסט-לאומי והפוסט-מודרני, ההתמודדות קשה הרבה יותר.
ניסיון לערער על הערכים האמריקאיים ולערער על הניטרליות של המרחב הציבורי, עלה בעת האחרונה גם בארצות-הברית וההשוואה לא פחות ממעלפת: במקרה האמריקני זו דווקא הקהילה החרדית קיצונית של סאטמר בקריית-יואל שמנסה לשנות את אופי המרחב ולאכוף הפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי. פעם אחר פעם הטענות הללו נדחות על-ידי בית-המשפט והמשטרה מבלי שהדבר בכלל מעורר עניין ציבורי, החל משנות השמונים (קישור) ועד לשנים האחרונות (קישור, קישור, קישור, קישור).
האם זה סוד ההצלחה של קהילת המהגרים האמריקנית? האם זו באמת הצלחה, או רק אשליה שעשויה להתפוצץ במוקדם או במאוחר? האם יום יבוא ויהודי ברוקלין ירדפו על-ידי מהגרים מוסלמים כפי שקרה ליהודי פריז? אני לא יודע. אבל בשורה התחתונה, ה-"וגר זאב עם כבש הזה" לפחות נכון לעכשיו, הצמידות בין מוסלמים ליהודים, מעוררת מחשבה. בעת בה מפורקים בישראל בזה אחר זה מרחבי שיתוף הפעולה בין יהודים לערבים, ובצדק – כי כשיש טרור קשה לנגב חומוס או לקנות יחד ב"רמי לוי"; בעת בה לרעיון ההגירה מוצמדים סימני שאלה רבים וכישלון האינטגרציה האירופאית נחשף לעיני כל; אולי המודל הברוקלינאי בכל זאת מציע משהו. אולי זה שווה מחשבה.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s