על השבת, התפילה, היהדות ומה שביניהן – מחשבות אמריקאיות בניחוח ירושלמי, חלק ג' ואחרון

נחלת שבת / אברהם ברוידס
 

נחלת שבת
אשרי האיש יזכה לנחול
כי טוב לרגוע בתחומך
הרחק משאון ימי החול

נחלת שבת
יקרת לכל עבדי עולם
ברוכי עמל וכפופי גב
בך יפרקו מוסרות עוּלם

נחלת שבת
לך נדריו הלב ידור

*************************
שבת חשובה לי, תפילת שבת חשובה לי. יותר מכל אספקט אחר ביהדות, זו השבת שאני מרגיש אליה קשר עז במיוחד; ובגלל שהיא חשובה לי אני מחפש. מהרבה בחינות כל תהליך החיפוש שלי מונע מהשבת; אבל חיפוש אין פירושו בהכרח מציאה.
בית-הכנסת בו גדלתי הוא קונבנציונאלי למדי: אמנם שקט יותר מהרגיל (את הוויכוחים והרכילויות הקטנות נוהגים לשמור שם לאחר התפילה) ואמנם עם רגולציה מוצלחת על עלוני השבת (צעד אמיץ במיוחד של הגבאי), אבל מודל תפילת השבת אותו הוא מציע הוא שילוב קשה מבחינתי בין הדרת נשים לבין מצוות אנשים מלומדה. לטוב ולרע זה בית-כנסת קלאסי, קלאסי מדי.
לפני שנה וחצי, אחרי פגישה עם הרב אליוט קוסגרוב (קישור), הבנתי שאפשר אחרת ומאז אני בניסיון למצוא את השילוב שבין מחויבות, חוויה אותנטית וחלון גדול הפונה אל מציאות החיים ומנסה לומר משהו אינטליגנטי ביחס אליהם. מן בית-כנסת כזה שעולמו לא מתחיל באלון שבות ונגמר באלון מורה ולא עוסק לפרטי פרטים בהלכות סחיטת לימון בשבת; בית-כנסת שיברח מהפונדמנטליסטיות הניאו-חסידית, אבל יקיים דיאלוג רוחני אמתי שבמרכזו חוויה; בית כנסת שיתבסס על ההלכה, אבל ימנע מלהשתמש בה אינסטרומנטלית כדי להצדיק שוביניזם ומיזוגניה.
כשכל זאת בצקלוני (בשילוב היומרה הקליפורד-גירצית ממנה אני לא מצליח להתחמק) ואחרי כמה התייעצויות עם מבינים של ממש בסצנה היהודית של מנהטן, יצרתי לי שבת עמוסה במשימות ובביקורים, את אחד מהם אנסה לתאר.
החושך יורד על ניו-יורק מוקדם, אבל נראה כאילו העיר ללא הפסקה (האמתית, לא החיקוי המזרח-תיכוני) לא באמת מתרגשת ממנו. ליהודים גם זה אתגר: שישי הוא יום עבודה לכל דבר ויום העבודה מסתיים בין חמש לשש, כבר בתוך השבת. את גודל האתגר הבנתי בשבת הקודמת, בעיר שדה קטנה, כאשר רק לאחר הקפה שלישית של בניין בית-הכנסת המרשים, מצאתי את הירידה למרתף והבנתי שמזל שהגעתי – אחרת היו נותרים תשעת המתפללים המקומיים ללא מניין. עוד יותר הופתעתי לראות שעל-אף שמדובר בבית-כנסת אורתודוקסי הגיעו רוב המתפללים בבגדי-עבודה כשהם סוחבים את תיק העמל של יומם; אורתודוקסים או לא, גם להתפרנס צריך.
בחזרה אל יום שישי הקצר בעיר הגדולה. אחרי שוט הויסקי השלישי עם א', חבר ואיש נדל"ן מקומי, הבנתי שלא רק ששבת בפתח, אלא שאני גם מסובב לגמרי ושלפי ההמלצה של ג' מלכת ה-Jewish Renewal (קישור) אני אמור להגיע לקצה השני של האי, באפר-ווסט-סייד בואך הארלם. קניתי כמה מוצרים הכרחיים בד'אוגוסטינו (חלה צהובה מדי וחומוס סברה מתובל הרבה יותר מדי) התקלחתי, החלפתי בגדים בזריזות והתחלתי לרוץ. שנייה אחרי שהדלתות נסגרו מצאתי את עצמי בתוך הרכבת ובמירוץ נגד הזמן ניסיתי להגיע בזמן ל-"רוממו".
עם הלשון בחוץ הגעתי לכנסייה הפרסבטראנית (קישור); לא, לא התבלבלתי, שם נערכים טקסי השבת של הקהילה; והנקודה המעניינת היא שזה ממש לא מפריע לאף אחד. אמנם מדובר בתופעה ידועה למדי בארצות-הברית (ותראו עד כמה…), אמנם מדובר בכנסייה פרוטסטנטית קיצונית (בלי צלמים), אבל בעיניים ישראליות זה לכל הפחות מוזר. כאשר הבנתי שהנוכחים בטקס הם לא בהכרח יהודים וכאשר חפרתי קצת באתר שלהם (קישור) והבנתי שהקהילה מחזיקה אשת כמורה במשרה מלאה כיועצת בין-דתית (שהיא דרך אגב גם בעלת טור מרתקבהפינגטון פוסט), צנחה הלסת עוד סנטימטר מטה. ההיגיון של הרב דוד אינגבר, המנהל הרוחני של הקהילה, פשוט – האויבת אינה הנצרות, בדיוק כמו שאין איבה של ממש בין היהדות לדתות המזרח, התחרות היא כנגד החומרנות, הבורות והסתמיות. כמו שאפשר להבין מהדרשות שלו (קישור), שם נמצא מרכז הכובד.
אבל לא בנקודה הזו שגרסת הינקות האורתודוקסית שלי סימנה אותה בטוש אדום בוהק, אני רוצה להתמקד. העניין הוא הטקס עצמו, שגם ממרחק של כמעט חודשיים ואחרי תהליכי עיבוד, פירוק, לעיסה ומבט הכי ביקורתי שאפשר, יש בו קסם חד-פעמי שלכל הפחות עד-כה לא הצלתי למצוא במקום אחר. או במילים אחרות – למרות הכנסייה, למרות האנגלית, למרות המוזיקה, אף אחד לא ישכנע אותי שאין שם חוויה רוחנית, שהחוויה הזו אינה יהודית או שאין בה אותנטיות.
וחשוב לי לומר את זה בשלב הראשון דווקא בגלל שבתי-כנסת רפורמיים וקונסרבטיביים רבים כל-כך (ואף SAJ הרקונסטרוקציוניסטי בו ביקרתי למחרת ותליתי תקוות רבות – קישור), לא מצליחים לעמוד בשילוב המשולש הזה. הם נוטים ליפול לאחד מתוך הבורות הבאים: קבלת השבת בגן שולה, טקסט פרוטסטנטי שמצליח להיות מנותק הרבה יותר מטקסט התפילה המקורי, הפיכתם למועדון קשישים, או (וזה מבחינות רבות החמור ביותר) תפילה אוטומטית שכמוה כקריאת ספר טלפונים.
אז מה סוד הקסם של "רוממו"? מה עובד שם כל כך טוב?
התשובה הראשונה היא קצת טריקית, כי יש בה ממד ניכר של טאוטולוגיה – עצם ההתקבצות של כל כך הרבה אנשים מושכת אנשים. הקסם הראשון והחשוב ביותר של "רוממו" הוא העובדה שביום שישי קר אחד, היו כמאתים איש לפחות (הערכה גסה) שהחליטו לצאת מהעבודה שעה-שעתיים יותר מוקדם ולהתפלל. הכמות מייצרת עצמה רוחנית ואחראית לחלק מהותי מהקסם. לא פחות חשוב ולא פחות עצמתי הוא המנעד – היותה של הקהילה רב-גילאית ורב-אמונית: קהילה משפחתית ואינטימית, אך לא סגרגטיבית בנוסח מועדון חברים; לא קהילות צעירים בנוסח הבורגנות הציונית-דתית ולא קהילת זקנים בנוסח רוב בתי הכנסת במנהטן; לא קהילת "מוזרי כל העולם התקבצו" אבל גם לא קהילה מונוכרומטית שכל חבריה נראים אותו דבר.
התשובה השנייה מגיעה מעולם ההפקה. כמו שכל מי שעוסק בחינוך הבין בשלב כזה או אחר של חייו המקצועיים חוויה צריך ליצור, היא לא נוצרת. התפילה ב-"רוממו" מתוזמרת כמו מופע רוק, עם "קיו" מדויק, עם קצב נכון, עם הרמוניה מוזיקלית יוצאת דופן, עם דרשות מפוצצות בכריזמה, רב ורבה שמסתובבים עם מיקרופון-מדונה וביג בנד. בגלל שהתחרות עם החוץ כאן כל כך בולטת, בגלל שכל כך טבעי לוותר ופשוט לא להגיע, ברור לחלוטין שאת התפילה צריך לבנות באופן מודע, לתכנן ולהפיק. החלק היפה בזה הוא שאנשי :רוממו" מודעים לזה וממש, ממש לא מתביישים: שכן אין דיסוננס בין חוויה לבין תכנון וגם חוויה מתוכננת יכולה להיות אותנטית.
התשובה השלישית קשורה בשורשים ומרפררת לאמירה המפורסמת של יעקב חזן על הרצון לגדל דור של אפיקורסים והמציאות שיצרה דור של עמי-ארצות. "רוממו" נמצא עמוק בתוך האורתודוקסיה מבחינה זאת שאין שם הנחות בכל האמור לעומק, לעושר המקורות היהודיים בהם נעשה שימוש, לרצינות ולמרדף אחרי החוויה הדתית האותנטית. אין פירוש הדבר שהעושר היהודי מוצב כתנאי כניסה (או כמו שמנסחים את זה אנשי הקהילה, "אם לא נוח לך עם הסידור, סגור את הסידור") אבל ברור לך שהטקס שעומד לפניך עשיר, עמוק ועושה שימוש מלא בעושר היהודי הרב-דורי והרב-זרמי. נדמה לי שגם מי שלא לחלוטין מבין את ההרמזים והשכבות השונים, נפעם בפני העושר, ששואב אותו פנימה.
בהקשר הזה חשוב להזכיר עוד משהו, שבאופן אירוני הפך לנוכח-נעלם בלא מעט בתי-כנסת (ובהפוך על הפוך בעיקר באלה האורתודוקסים) – אלוהים. "רוממו" הוא מקום רוחני, האורתופרקסיס אמנם נמצא כאן, אבל מטרתו היא לשרת תהליך של רליגיוזיזציה, הנכחה של האל בעולם המעשה, נגיעה בנשגב ומכאן גם סעד רוחני. האם יש כאן השפעה של העולם הבפטיסטי האפרו-אמריקני? כנראה; האם יש כאן יישום יהודי של רעיונות מדיטטיביים שמקורם במזרח? ודאי. אז מה?
התשובה הרביעית היא בחוסר הגבולות של הזרם. בניגוד למסורת חמורת הסבר שהתפתחה בלא מעט קהילות בישראל (לא משנה מאיזו עדה), שבבסיסה ההבנה שאני (המתפלל הקבוע) יותר טוב ממך (המתפלל המזדמן) ובמקרה הטוב אהיה נחמד ואדריך אותך בשבילי הסידור, כאן אין נכון ולא נכון.
ג'קי לוי סיפר פעם שהגיע לחדר מורים ציוני-דתי וסיפר את הסיפור הידוע על הנער הכפרי שחילל בחליל באמצע תפילת יום כיפור וזכה לחיבוק חם מהבעל-שם-טוב שגרס כי חילול זה (תרתי משמע) פתח שערי שמים. הוא שאל את המורים אם הם מכירים את הסיפור וכולם הנהנו בהסכמה. "מה היה קורה", הוא שאל, "אם אחד התלמידים שלכם היה עושה את זה?"; התשובה שלהם הייתה מזועזעת וברורה… והנה העדות לכך, מסכם ג'קי לוי, שלא באמת הבנו את הסיפור.
זה לא המצב ב-"רוממו" והתוצאה היא פלורליזם אמיתי, או בנוסחה של הרבה ג'סיקה מאייר "come as you are" ואנשים באמת עושים זאת. הניאו-חסיד מרגיש שם בנוח בפאותיו, האישה בשמלת הכתפיות בתלבושתה וכן הלאה; מיותר לציין שלצד הזמנה אדיבה לשבת ולטקסים נוספים, אף אחד לא בודק בציציותיו של המתפלל, מתעניין איך הוא הגיע לבית הכנסת או מה הוא מתכוון לעשות בהמשך הערב. זאת משמעות אמתית של בית-כנסת פתוח, הכיוון הרוחני שלו ברור מאוד, אבל הוא מסוגל להכיל מגוון רחב מאוד של זהויות וביטויים. ובאיזשהו מקום התפיסה הזו (שבאחרונה אומצה גם בכמה בתי-כנסת אורתודוקסיים בולטים בירושלים) היא אותנטית הרבה יותר מהתפיסה האשכנזית האקסלוסובית שלא מיישמת את עקרון בית התפילה לכל העמים ומעדיפה קנאות בנוסח אליהו או מיסיונריות בנוסח פאולוס. בהקשר הזה השיוך הזרמי לקטגוריות המאובנות של "אורתודקסיה", "רפורמה" או "קונסרבטיביות", היא באמת מיותרת.
התשובה החמישית היא בקשר העז אל "החיים עצמם", במובן העמוק של המילה, תוך הפרדה בין פוליטי למהותי. כפי שאפשר להתרשם מהסטרימינג של הטקסים השונים, "רוממו" לא חיה על כוכב רוחני מנותק – כיאה לקהילה שיושבת בלב העולם המערבי היא חיה ונושמת אקטואליה; כיאה לקהילה יהודית מעורבת היא מזוהה (טרם פיצחתי אם גם בכח ולא רק בפועל) כקהילה ציונית. אבל יש כאן אבל – אין כאן רתימה של הדת לפוליטיקה אלא מבט אל המציאות מתוככי העולם היהודי וניסיון להשפיע על האדם ולא על הפתק אותו הוא משלשל לקלפי. האקטואליה מהווה טריגר לנושאי עומק, להתייחסות אל הנפש ולהשמעת קולה המורכב של החכמה היהודית.
וזה חשוב מעין כמוהו, כי אסור להפוך את היהדות לחלק מהוויכוח הפוליטי, כי שימוש ביהדות לטובת מפלגה כזו אחרת או לטובת אג'נדה כזו או אחרת, הוא חרב פיפיות איומה שכן היא משמשת כסמן גבול ומדירה את כל מי שחושב אחרת. יש ב-"רוממו" הפרדה עמוקה בין מה שהמסורת היהודית יכולה וצריכה להשפיע עליו, לבין תחומים ספציפיים של עשייה אנושית בהם היא לא רלוונטית; ובעיקר יש כאן מיקוד בספרה העליונה יותר של משמעות החיים ולא בפרוגרמות פוליטיות ספציפית.
עד כאן התיאור של "רוממו", שגם ממרחק הזמן נותר בי חי, גורם לי להאזין לדרשות של הרב אינגבר בנסיעות הארוכות מירושלים לשדה בוקר ומעורר בי מידה רבה של השראה. אבל חשוב לי גם להדגיש שלא הסתנוורתי. זה לא בית הכנסת שלי ולא כך הייתי רוצה שבית-הכנסת שלי יראה. חוסר הגבולות של "רוממו" מוגזם בעיני; למרות האמפתיה לילדים של זוגות מעורבים, אני חושב שצריך להיזהר מאוד מלתת לתופעה לגיטימציה; למרות חיבתי למוזיקה חיה, אני את השבת שלי מעדיף מסורתית יותר בהקשר הזה; תפעול של טקסי שבת כאלה, עם כל-כך הרבה אנשי צוות, כנראה דורש לא מעט כסף ואני בספק אם חברי קהילה שלא חיים באפר-ווסט-סייד יוכלו לעמוד בו; ובכלל אני מסופק אם מן עירוב עולמות כזה ישים לאורך זמן ועומד איתן כנגד תלאות היום-יום.
אבל זה מעורר השראה וגורם לחשוב וחסר לי מאוד בנוף המקומי ובכלל – מי אמר שזו עסקה בה צריך לאמץ את החבילה כולה?
בחזרה למסע החיפושים שלי. כאשר ישבתי בלשכתו היפה של הרב קוסגרוב, שעתיים-שלוש לפני החזרה אל המציאות בירושלים, יומיים-שלושה אחרי הביקור ב-"רוממו", ביקשתי לעבד קצת ולהתייעץ באשר ליישום. לאחר דיון מרוחק יותר על נושאי המחקר שלי ועל הגבולות שבין חידוש למסורת, תיארתי לו את מסע החיפושים שלי בין בתי-הכנסת בפתח-תקווה, בירושלים ובניו-יורק ואת התסכול שלי מהיעדרה של הגרסה אותה אני מחפש (או בלשונם של משינה, "אני לא מוצא"). הרב קוסגרוב, אדם שקט ועדין מאוד בדרך כלל דפק על השולחן, הרים את קולו, הציע לי להפסיק להתלונן ולהתחיל לעשות, או בלשונו, בביטוי שאין שום דרך לתרגם אותו לעברית "Get involved!".
מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “על השבת, התפילה, היהדות ומה שביניהן – מחשבות אמריקאיות בניחוח ירושלמי, חלק ג' ואחרון

  1. כהרגלך ממשיכות ידיך למשוך תודעתנו לתוך מיקרו-מסע אישי, מאקרו-מסע זהותי בעונג וחן.
    נהנתי לקרוא וללמוד מעט על אחרונת הפזורות היהודיות שעודנה יוצרת יצירה עצמאית.(יסלחו לי הצרפתים).

    נקודה קטנה, למבחן העונג והעושר פרי החוויה הדתית(נוסח ג'וייס) הייתי מוסיף מבחנים פיסיקליים כלליים ופונקציונליסטיים: האם מבנה בית כנסת שכזה, ומבנה קהילתי שכזה מאפשר לשמר את החוויה הדתית הייחודית שהיהדות מציאה למול חוויות ייחודיות אחרות?

    מאיזה שלב הופך השינוי מ'חידוש' ל'רדיקלי' – מתי נחצה הרף הסובסטנטיבי המגדיר תופעה במשגרת המושגית של עצמה?

    כמו שהבנת אני נוטה לסובלנות יותר מאשר לפלורליזם במלוא מובן המילה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s