על הטראגיות שבמוות על-פי תבנית, לזכרה של לאה גולדברג

אֵלַי / לאה גולדברג

הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי
בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת
וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים
עַד יָפִיתִי מְאֹד.
בְּעֵינֵי נִשְׁקָפִים
הַנּוֹפִים.
וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי
יִשְּׁרוּ צְעָדַי –
עֲיֵפִים וְיָפִים.
אִם תִּרְאֵנִי עַכְשָׁו
לֹא תַּכִּיר אֶת תְּמוֹלֶיךָ –
אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי
בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לַשָּׁוְא
כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ.

*************************

מדי פעם ובדרך כלל סביב יום השנה למותה, אני חוזר אל "אֵלַי" של לאה גולדברג ותוהה על מידת האותנטיות שלו. למרות שמורתי המיתולוגית לספרות הנחילה לי חיבה עקרונית לגולדברג וציוותה עלי באופן עקרוני להפריד בין "האני הדובר" לבין המשורר; אני קצת מתקשה להפריד את השיר מהקונטקסט, את היצירה מהביוגרפיה. בערוב ימיה התגוררה גולדברג לא רחוק מביתי, ברחוב אלפסי 16, באחד מבתיה היפים של רחביה, שמשך את עיני עוד לפני שידעתי שהיא גרה בו בריחוקו הגאה מהרחוב (תמונה). וכשאני קורא את שיריה של גולדברג אני מדמיין אותה יושבת שם, לבד.

השיר "אֵלַי" נכתב בבית הזה, לעת זקנה; כאשר בעיניה של גולדברג הלך והתברר כי היא חיה חיים לא מספקים; אישה בודדה ללא נפש קרובה פרט לאמה, אישה בודדה גם היא; מתקשה להתמודד עם ההיסטוריה האכזרית של המאה העשרים שעשתה בה ובמשפחתה שמות; נאלמת מול רשעות מבקריה זבי-החותם; נבוכה מול הערצת תלמידיה בירושלים הקטנה; מעשנת את עצמה לדעת ולבסוף חונקת את עצמה ממחלת הסרטן. אני יודע, זו דרך מאוד מסוימת לספר את הסיפור של גולדברג, אך לתחושתי כקורא חובב אך מתמיד, זו היתה הדרך שלה.

גולדברג סירבה לכתוב אוטוביוגרפיה, אך פיזרה רמזים אוטוביוגרפיים, ב-"והוא האור", ב-"זה מכבר" ובמקומות אחרים, היא לא מותירה מקום לספק, היא מבחינתה לא ספרה את הצלחותיה – את הרומנים, התרגומים, ההוראה באוניברסיטה העברית, ספרי הילדים – היא ספרה את כישלונותיה, היא הדגישה את בדידותה. חייה של לאה גולדברג היו מבחינתה שלה חיים של כישלון; לא כישלון מתגלגל, תוצאה של נסיבות החיים, אלא כזה שנועד מראש: "את אישה לא יפה, בת עשרים ושתיים", היא כתבה באכזריות על עצמה ב-"טבעות עשן", מדמה את עצמה ל-"נר כבוי על שולחן שבת".

אבל מכל שיריה האכזריים של גולדברג כלפי עצמה השיר הזה עצוב יותר; עצוב יותר כי הוא אותנטי פחות, כי הוא מבטא השלמה שמעולם לא הייתה בה, כי הוא מאלץ אותה לשקר. אני שומע אותה מקריאה את השיר ובפעם היחידה, אני פשוט לא מאמין לה. ואני, שאינני חוקר ספרות אלא קורא ספרות, תוהה על הקשר בין השיר לבינה, על הצורך לבטא השלמה לפני המוות כמצוות אנשים מלומדה, כי כך יאה למשורר לעשות. למה היא עשתה לעצמה את זה אני שואל את עצמי, הרי בהשלמה הזאת יש משהו אכזרי יותר מכל בדידותה, מכל אהבותיה הנכזבות, מכל הביקורת האיומה שלה כלפי עצמה.

וכשאני מהרהר בגולדברג, צופה שוב בסרט העצוב של יאיר קדר, אני מבין שהשיר הזה, דווקא השיר הזה, כולל גם אמת גדולה; על תבניות מחשבה, שאומרות לנו מה ואיך לחשוב ולחיות. אולי הוא מספר את הסיפור של גולדברג טוב מכל, כי הוא מספר על אישה חזקה, אבל לא חזקה מספיק כדי להיות מי שהיא. והחוט הזה שזור בחייה הטראגיים, מוביל אותם. הנערה שראתה את עצמה כמכוערת, בגרה להיות האישה שדימתה את עצמה לאוח ואת אהובה ללילה (בשיר רומנטי כביכול), לא האמינה שהיא יכולה להיות נאהבת, הפנימה את ביקורת הסרק של דן מירון (כנראה רק בגלל שהוא גבר) ולבסוף אף הלכה לעולמה על-פי תבנית לא לה.

ב-ח' בשבט תשע"ו (שיחול מחר), ארבעים ושש שנים לאחר מותה, גולדברג עודה חיה; עצוב הוא שהיום היא חיה יותר משהייתה בימי חייה ממש. יהי זכרה ברוך.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s