על מקום, על געגוע ועל "ברוקלין" של קולם טובין

יש מקום / עמוס אטינגר

יש מקום רחוק אחרי הים
שם החול לבן, הבית חם
שם השמש מאירה מעל
את השוק, הרחוב והנמל
הבית שם, אחרי הים
אני זוכר בליל שבת הנר דולק
ואבי מביט, מביט בי ושותק.

זה מקום רחוק, מקום נפלא
שם מכל חלון שומעים תפילה
בחצר הבית אם ובת
בתנור אופות חלות שבת
הבית שם, אחרי הים
את העיניים של אבי שם לא אשכח
איך מביט, מביט אל המזרח.

זה מקום אשר נשאר רחוק
בלי שירי שבת, תפילה וצחוק
סמטאות צרות מול ים גדול
ובתים ריקים בוכים בלי קול
הלב עוד שם אחרי הים
אני שומע קול תפילה מבית ריק
יש מקום אשר נשאר נשאר הרחק.

לכל מקום אשר אליו אברח
ישנו מקום שלא שלא אשכח
אותו תמיד אשא עימי בלב
יש מקום אותו אני אוהב.

*************************

מקום. מה זה בעצם מקום? בית. מה זה בעצם בית? מחקרית אני מוצא את עצמי מתלבט בשאלות האלה, וכנראה שהן קורצות לי כי הן מעניינות אותי גם בחיים עצמם. אבל ככל שאני עוסק בזה יותר, ככל שאני מחפש יותר מקורות, אני מגלה שלמרות הקרקע הטבעית לעיסוק בנושא בחברת מהגרים הישראלית, במסורת הנפרמת והנרקמת חליפין של היהדות, בתפיסות העולם המתגוונות אך מקוטלגות בחברה שלנו, נושא הזהות לא נמצא במרכז. יש את זלי גורביץ' ב-"על המקום", שבמסה פוקחת עינים ניסה להצביע על הבעייתיות במקומיות הישראלית (קישור); ויש את אהוד בנאי שב-"זה המקום" (שגם כתבתי עליו פעם משהו) ניסה להציע מעין מקומיות ישראלית טבעית, ילידית ושורשית מאוד. מעבר להם "קפץ" לי שירו הידוע של עמוס אטינגר, שיר שיש לו את הגרסה המוכרת הכל-ישראלית, של יורם גאון ב-"קזבלן" (בביצוע מוצלח של גאוןובביצוע פחות מוצלח מתוך הסרט) ובאחרונה מצאתי לו גם גרסה נהדרת ועוטפת של דודו טסה (קישור). אבל מה הוא המקום של אטינגר? מהו המקום של גאון? מה המקום של טסה? האם המקום היא מרוקו, המולדת הרחוקה והרומנטית אליה כיוון אטינגר בשליחות מוסינזון את געגועיו של קזבלן? האם המקום הוא "השטח הגדול", מרכז העיר היפואי החרב וההרוס, מוקד של פשע והזנחה, שגאון הופך אותו בסרט למושא געגועים? האם המקום הוא עצם הגעגוע שטמון בקולו של דודו טסה, צאצא לאחים אל-כוויתי? ובכלל האם זהות ותחושת "מקום" חייבים להיתבלן בגעגוע?

בשבוע האחרון הגעתי שוב לשאלות האלה בדרך עוקפת. יש לי "קראש" לא ברור על סופרים איריים גולים. זה התחיל עם פרנק מק'קורט (קצת על האופי של המנוח אפשר ללמוד כאן וכאן); סמואל באקט, אליו הגעתי דרך הקורס "החוויה התיאטרונית" אליו נרשמתי פעם בחצי טעות, ולעניות דעתי הפסימיזם שלו אינו אלא קריצה (קישור); ובמיוחד לקולם טובין, שהוא אמנם חי מאוד (בניגוד להנחה שסופר חי לא מספיק חשוב) ולא מתורגם מאוד (בניגוד להנחה שהמו"לים יודעים מה לתרגם עבורנו) אבל הוא נפלא (קישור). מעבר לטראגיות האיומה של הקיום האירי במאה העשרים ולדמיון הלא מבוטל של האירים ליהודים בארה"ב (כמובן שמישהו הספיק לכתוב על זה ספר), יש בסופרים הגולים האלה מין איכות מיוחדת, טעם מתוק-חמוץ וחיפוש… אחר המקום.
הגעתי ליום שישי האחרון עם הלשון בחוץ, אחרי שבוע בלי איכות מיוחדת, עם יותר חמוץ ממתוק ועם עוד ועוד שאלות "מקום" שנחתו עלי, החלטתי להתפנק בהקרנה פרטית של "ברוקלין", כולל כתיבת הערות ושאר הדברים שחנונים כמוני נהנים מהם. "ברוקלין" הוא הספר הטוב ביותר של טובין שקראתי עד כה וכעת הוא עובד לסרט (קישור); במרכזו עומדת איליש, מהגרת צעירה שמגיעה אל היבשת הגדולה וכדבר נדיר בפני עצמו, ניצבת בפני דילמה אמתית ולא נבובה – היא צריכה למצוא את המקום שלה בין העיירה האירית לניו-יורק, כשהסיפור אינו בחירה בין הטוב לבין הרע או בין העבר לבין העתיד, אלא מתמקד בשתי תמונות אפשריות של עתיד,שני הבנות אפשריות של זהות, שני מקומות שיכולים להיות המקום; או בקיצור כפי שניתח בחדות אורי קליין בתחושת האמצע (קישור).
באופן די מפתיע ולמרות שהסרט מועמד לאוסקר בארצות-הברית וזכה לביקורות מצוינות (קישור) בחו"ל. נראה שבישראל רבים לא כל כך הבינו אותו ומכל הזוויות האפשריות לתקוף סרט חדש בחרו לתקוף דווקא את העלילה. שמוליק דובדבני למשל, המבקר של ynet, שיטח את הדילמה של איליש לבחירה בין שני גברים והתעלם מהיותם למעשה ייצוגים רחבים יותר (קישור); מאיר שניצר, המבקר של מעריב, מיקד בלשון סרקסטית את הסיפור לפערים תרבותיים אוויליים המקשים את התפתחותתה של זוגיות, נושא זניח עד בלתי קיים בעלילה (קישור). נדמה שאת מורכבותם של הספר והסרט הצליחו לקלוט בעיקר מי שהם בעצמם מהגרים, למשל מאשה צור-גלוזמן בביקורת מהוקצעת ומנומקת על הספר (קישור) או סרגיי ליטבק בביקורת אינטואיטיבית ואישית על הסרט (קישור).
אבל לא הסרט או הספר והביקורת עליהם הם הנקודה, הם בעיני מסמלים משהו עמוק יותר ומתסכל יותר, את הקושי שלנו לעסוק באופן אמתי בשאלת הזהות שלנו, המקומיות שלנו ומעל להכל בתפיסת החיים כאן כבחירה ולא כאין ברירה. על-פי העלילה שתווה טובין מקבלת איליש בסופו של יום את ההחלטה למצוא את מקומה באופן אוטונומי, על-פי עולם הערכים שלה, לכונן את זהותה, בלי להאשים אף אחד, כאשר הגעגוע אמנם לא נעלם אך הוא גם לא הופך למנכוליה. כפי שכתבה צור-גלוזמן, "מועקה מלווה את הדפים האחרונים של הספר, אך אין זו מועקה קודרת ומלאת ייאוש. זו מועקה שיודע לתאר רק מי שיודע לחיות את החיים על כל מעלותיהם וחסרונותיהם, עם כלי חישה ערניים הן ליופי הרב והן לכל ההחמצות הכואבות שהחיים מזמנים".
נדמה לי שבישראל של היום קשה לנו עם גיבורה כמו איליש. המוטיב של עזיבת האם בארץ המוצא ונסיעה למרחקים, כמו גם התמה של כאב שתי המולדות, על אף הרקע השונה ודאי לא זר למציאות הישראלית. אלא שהמעשה האוטונומי של איליש זר לנו, מתוך תליית האשמה באידאולוגיות הגדולות ובקטסטרופות הגדולות אנחנו מספרים לעצמנו סיפור של קיום פאסיבי, אנחנו מאוהבים בגעגוע, אנחנו מחפשים את העוול; המקום שלנו הוא תמיד "שם" כפי שכותב אטינגר, אם לא במרוקו אז בשטח הגדול ואם לא בשטח הגדול אז בעצם התודעה הנפשית של הגעגוע. וזה מוזר כי הציונות מיוסדת על מעין מעשה אילישי כזה, על הכרעה שזה המקום, על כך שיש להפוך את הגעגוע לפרודוקטיבי ולממש אותו. אבל אולי כמו שרומז גורביץ', כבר התרגלנו מדי לגעגוע, גם כשאין לאן להתגעגע? אנחנו ממשיכים לחפש את המקום, למרות שאנחנו כבר נמצאים בו?
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s