במענה על השאלה "למה אתה כל-כך שונא את פתח-תקווה?"

פתח-תקווה / ניר טרטר

זה היה בערב, כ"ח בכסלו, נסענו בכביש העוקף ז'בוטינסקי, לעבר העיר הגדולה.
בצידי הדרך יכולנו לראות, פועלים רומנים מבצבצים ומעשנים נובלס.
החניונים היו מלאים עד אפס מקום, עמדתי ליד הבר והזמנתי בירה,
הבר-מן הכיר אותי ולכן לא הייתי צריך להגיד לו, איזה סוג.
ואז, הזרקור הכחול העיר את פינת החדר, ושם ראיתי אותה והבנתי שזוהי האישה.
כשהיא התקרבה ליבי, החסיר פעימה, ופתאום היינו ערומים לאור נרות!
האחו החריש את אוזני אך לא התייפחתי (ז'בוטינסקי).
הייתי שבוי ביצירת הפאר שעמדה מולי.
ובעודי מכוון לעבר גומת האהבה שלה, היא פתאום שאלה אותי:
תגיד לי – מאיפה אתה?
אני לא מאמין שאני גר בפתח תקוה, שנים! שנים על גבי שנים,
ערסים זקנות ובני עקיבא! אני לא מאמין שאני גר בפתח תקוה,
שנים, ערסים זקנות ובני עקיבא, אנ'לא מאמין שאני גר בפתח תקוה.

*************************
אני לא אוהב את פתח-תקווה. אני גם לא שונא את פתח-תקווה. אני פשוט כופר בקיומה, פתח תקווה היא אינמקום. איך ניתן לכפור בקיומו של מקום שכל האינדיקציות המדעיות (מפות למשל) מעידות שהוא אכן קיים? ובכן עובדה. איך אדם יכול לכפור בקיומו של מקום בו הוא גדל וחי אי-אלו שנים, בו הוא כותב למעשה את הדברים האלו ממש? ובכן… עובדה.
סביבת מגורים של בני-אדם היא עניין של אופנה. המגמה החמה בשנות השישים והשבעים בהקשר הזה הייתה הפרוור. אחרי העלייה המטאורית של הערים לאורך המאה התשע-שערה והחלק הראשון של המאה העשרים, אחרי שרעיונות הרומנטיקה ו-"עיר הגנים" לא היו מתועשים מספיק, אנשים מאסו בעיר הגדולה (ניו-יורק, תל-אביב, ירושלים) והעדיפו את הצמוד-קרקע שלהם במרחק כמה דקות או אפילו שעות נסיעה. העיר נתפסה כמקום מנוכר, מסוכן, מושחת ולא מוסרי. כל זאת בניגוד לסביבת המגורים המוגנת, המשפחתית, הנעימה והמצומצמת יותר של הכפר, או למצער, בהינתן הקדמה, של הפרוור העירוני. בשנים האחרונות המגמה המאוד ברורה היא הפוכה, המגורים בעיר נתפסים כאופציה עדיפה, דבר הבא לידי ביטוי בעליות המחירים המטאוריות במרכזי הערים (תל-אביב וירושלים מובילות את הרשימה בישראל, ממש לא ערי הלוויין); והעיסוק באורבניות, על יתרונותיה הולך ונעשה רווח.
סיבת השינוי מורכבת כנראה ממכלול גדול של מרכיבים: עלייה במחירי הדלק, היותה של התנועה מבוססת מכונית לא נעימה ולא טבעית, פשעים איומים שהתרחשו דווקא בפרוורים וערערו על תחושת הביטחון המדומה ועוד ועוד. אדוארד גלייזר קרא לשינוי הזה בתמצות "ניצחון העיר" (ביקורת לא מחמיאה תוכלו לקרוא כאן; ניסיון ליישם את רעיונותיו בהקשר הישראלי תוכלו לקרוא כאן). התזה שלו פשוטה וברורה: הערים, בשל הקיבוץ האנושי אותו הן יוצרות, יכולות להציע את מה שהכפר או הפרוור לעולם לא יוכלו להציע מבחינת חילופי הרעיונות; דבר המשליך על היבטים כלכלים, תרבותיים ואחרים.
בהקשר הישראלי הנושא הזה כמעט ולא נחקר, "רסלינג" הוציאו לאור כמה ספרים שעסקו בעיר השנייה בגודלה והפחות מעניינת בישראל, קרי תל-אביב; ו-"פנים" שהוא כתב-עת חשוב אך לא מספיק מוערך (לפחות לטעמי) התייחס לנושא בהרחבה בגיליון שכותרתו "העיר כמרכז העולם" (קישור). באחרונה ניגשה תמר ברגר (שהיא כותבת ממעניינת ולא ממסדית, כמעט ואין כאלה במחוזותינו) דווקא להתבוננות מושכלת על צידו השני של המטבע: הפרוור עצמו. "אוטוטופיה", שמו של ספרה, היא הכלאה בין האוטופיה לבין האוטו (במובן של רכב) הנדרש על-מנת לממשה; אבל נדמה לי שהאוטו של ברגר מכוון גם ל-"אוטו" במובן של עצמי וכך הוא מרמז על גבולות האוטופיה הפרוורית, אוטופיה הקשורה באדם עצמו, בחלומותיו הקטנים וברצונותיו היום-יומיים. בלשונה: בפרוורים יש חלומות, אבל אין פנטזיות; בלשוני: בינוניים וסבירים זה אנחנו. שיר ראובן, הלכה ברוח הזו ובדקה את האמאמא של המרחב הסתמי בישראל: ראשון לציון מערב, שכצריפינאי בעברי יצא לי לבלות במדבריות הקניונים שלה מעט; הממצא המעניין שלה היה שהקסם של ראשל"צ מערב טמון בעובדה שזהו למעשה שומקום, בלי עבר, בלי הווה מסעיר במיוחד, הקסם של הסתם הוא בסתם והסתם נדרש ללא מעט ישראלים (קישור).
עד כאן נסענו ברחבי עולם הרעיונות של המחשבה האורבנית וכעת… אין ברירה נשוב לעיר שאינה קיימת – אם המושבות, נו… פתח-תקווה. הנתונים הגולמיים הופכים את פתח-תקווה לעיר, נתוני הלמ"ס הצביעו שב-2014 גרו בה כרבע מליון אנשים, אבל מכל בחינה היא איננה עיר. הבעיה היא שהיא גם לא כפר וברובה גם לא פרוור. מכאן שפתח-תקווה אינה קיימת – מ. ש. ל.
הדברים הכו בי בחוזק בחול-המועד הזה בו יצא לי לבלות לא מעט בתל-אביב ובירושלים. בדרך כלל מנגידים את שתי הערים הללו; במיוחד בזמנים רגישים כמו פסח, בו ההבדלים בין המסורת לבין הליברליות הופכים לבולטים במיוחד. אולם, לא נעים להגיד, מהרבה מאוד בחינות שתי הערים הללו דומות למדי. תל-אביב וירושלים הן שתי ערים גדולות, עם כל הוייב הנדרש, הן מרגשות, מעניינות ובעיקר מספרות סיפור. הסיפור הירושלמי אינו דומה לסיפור התל-אביב, אין ספק, אבל לא ניתן להתכחש לעצם קיומו של סיפור והעובדה הזו, על רק המרחב הסתמי הישראלי הופך אותן לדומות למדי. חיפה שיש לה את הפוטנציאל (כמה מעליב זה, אה?) ובאר-שבע שיש לה את החזון (גגלו את, את רוביק דנילוביץ', יום אחד הוא יהיה פה ראש ממשלה), אולי יתנו יום אחד פייט אבל כרגע הן לא שם.
כדי להסביר את התמונה אני נדרש לתיאוריה אחרונה של כוהנת האורבניזם הגדולה ג'יין ג'ייקובס. ג'ייקובס מסבירה בראשית ספרה (מותן וחייהן של ערים אמריקניות גדולות) את הבלבול העקרוני שפשה בקרב המתכננים והאדריכלים: עיר היא לא כפר וכפר הוא לא עיר. הכפר ובמידת מה גם העיירה מהוות מרחב קהילתי ונעים בו כולם מכירים את כולם; גרים בו באופן טבעי אנשים המעוניינים בכך. העיר לעומת זאת היא מרחב גדול ומלא הזדמנויות המבוסס על מפגש אינטנסיבי בין רעיונות ושימושים המייצר אנונימיות נעימה ובטוחה; והמתגוררים בה גם הם, באופן טבעי, מעוניינים בכך. הבעיות מתחילות כשהעיר והכפר מעורבבים וזה בדיוק המקרה של פתח-תקווה, זה מה שההופך אותה לאינמקום. קנה-המידה של פתח-תקווה לא מאפשר לה להיות כפר ולכן אשליית הקהילה האינטימית לא מתקיימת בה. אבל חוסר התפקוד המוחלט של המרכז העירוני שלה (אסופה עלובה של חנויות מציאות וסוכנויות תיווך) ולמעשה חוסר קיומו והחלפתו במרכזי קניות פרווריים, מפרקים גם את האינטנסיבות שלה ובכך גם לא מאפשרים לה להיות עיר. חכו, זה הופך לגרוע יותר, כי פתח-תקווה, בניגוד לראשל"צ מערב גם לא יכולה להיות פרוור של שומקום – היא מקום שמספר סיפור, נושאת על גבה מסר ורעיון היסטורי, דבר שלא באמת ניתן להתכחש אליו.
הפוליטיקה העירונית המקומית לא מבינה את זה כמובן, היא עסוקה בלהתגאות בפרבור ובעוד ועוד פאבים, מסעדות וחנויות רשת שנמצאות במקום הלא נכון ולא מצליחים לשחזר את האינטנסיביות הנדרשת אלא בעיקר לייצר בעיות תנועה חדשות. אבל תוך כדי חיפוש אחר בית-קפה נעים לעבוד בו בחול-המועד (אחסוך לכם – אין) התמונה ברורה והיא לא אופטימית, פתח-תקווה היא אינמקום. היא פיקציה. היא ראויה לביקורת, היא התופעה ההזויה של ישראל 2016, מקו שאינו מקום, מקום שלא באמת קיים. ההנחה העקרונית של חוקר התרבות היא ששום דבר לא קורה סתם. השנאה לפתח-תקווה בתרבות הפופולארית הישראלית היא תופעה שאין לה אח ורע: החל מהשיר המפורסם של אינפקציה וכלה בעשרות הבדיחות המוצלחות יותר או ופחות של חנוך דאום. פתח-תקווה היא מופת לחוסר תפקוד, היא היעדר, היא לא קיימת, אבל למרות זאת רבע מליון איש קוראים לה בית. על כן, מעתה אל תנגידו את תל-אביב לירושלים כשאתם רוצים לדבר על המתח התרבותי בחברה הישראלית, הנגידו את תל-אביב וירושלים לפתח-תקווה: את המקום לאינמקום, את הסיפור לאינסיפור.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s