על האסלאם, הזרות והזהות, מחשבות מברמינגהם

עיר זרה / שלום חנוך

אדם בלילה בעיר זרה
איך הבתים נראים לו,
צללים פושטים ולובשים צורה
את מה הם מציירים לו,
איך הרחובות עוברים לו
את מה הם מזכירים לו.

אדם בלילה בעיר זרה
גם בדידותו אחרת.
רגליו פוסעות בלי מטרה
זהיר, נוגעות בדרך,
עלים שטים בזרם
רכבת לא עוצרת.

וכשהקיץ שוב ישהה כאן
כבר לא ימצא אותנו.
כהרף עין עבר הזמן,
איש לא השגיח בנו
נראה שעוד לא הגענו
נראה שעוד לא מצאנו
עוד לא מצאנו.

אדם בלילה בעיר זרה
מה שם חייו אומרים לו,
נפשו קשורה ושפתו קשורה
וכל געגועיו ברורים לו,
את מה הם מזכירים לו

 

*************************

 

העולם שאנחנו חיים בו מלא בזרים. לא רק אנשים שיש להם בית, אלא אנשים נודדים, זרים בביתם. אנשים בלילה בעיר זרה, לילה אחרי לילה, למען עתיד טוב יותר, למען הדור הבא, אבל עם פירוק עמוק של תחושת הבית.

הדבר הבולט ביותר בברמינגהם הוא הזרות. רוב תושבי של העיר הזו אינם בריטים במאת האחוזים: או שהם לא נולדו כאן, או שהאנגלית אינה שפת האם שלהם או שהם לא אנגליקניים.

ברמינגהם היא בריטניה שלא הכרתם, ההוכחה שגם אם בריטניה נטשה את האימפריה, האימפריה לא נטשה את בריטניה. זו העיר השנייה בגודלה במדינה והמרכז התעשייתי שלה. על-גבי מציאות אורבנית כאוטית שמשלב כבישים מהירים, שבילי אופניים, תעלות מים ועשרות מרכזי מסחריים עצומים ונטושים למחצה שמשתלבים האחד בתוך השני (ועל כך אולי בהזדמנות אחרת), מצטופפים מהגרים הודים, פקיסטנים, סינים, קריביים, ערבים ועוד.

 

לעין הישראלית בולטת במיוחד הנוכחות המוסלמית (14.3% מהאוכלוסייה לפי נתוני 2011). היא בולטת כי אנחנו כמובן מומחים בעיני עצמנו לענייני אסלאם באירופה ומוכנים ברוב טובנו לחלק עצות חינם בנושא לכל מי שמעוניין לשמוע (וגם למי שלא כמובן); בדרך כלל אנחנו נזכרים לחלק אותם באירועים טראגיים במיוחד, בליווי הנחות דטרמיניסטיות ומתוך תקווה כבושה – אולי הפעם הם יבינו.

אבל שיטוט ברחובות של העיר ובעיקר בחלקים המוסלמים שלה מגלה את המורכבות שבהגדרה "מוסלמי" ובהגדרה "זר". קחו למשל את ההתנגשות המרתקת בין הסובלנות הלהט"בית של העיר לבין אמונה מסורתית, למשל במקרה של מורה גיי בבית-ספר מוסלמי שעורר פה לא מעט עניין (קישור); קחו למשל את הניקאב שמוחלף ביאשמק (yashmak) ומשתלב עם סקיני ג'ינס (ככה בערך זה נראה); קחו למשל את הפאטקה (patka) האופנתית שמעוצבת כבנדנה ומחליפה את הדסטר (dastar) אצל הסיקים (אפילו קמרון חבש אותו); קחו למשל את הזקן הסלפיסטי שמעורבל עם גלימות משי ונעלי מעצבים ותיקי עור (ותראו איזה עמודpinterest מרתק מוקדש לרעיון).

 

מה המשמעות של הבלנדר הזהותי הזה? מי אלה האנשים האלה? האם נפשם קשורה ושפתם קשורה כמו שמתאר שלום חנוך? האם הם זרים? האם הרחובות ממחישים להם את בדידותם?

השאלה קצת מורכבת מדי ואני מנסה לענות עליה בעזרתו של איבראהים שנולד בבריטניה כנוצרי, ההורים שלו מהקאריביים והוא עצמו התאסלם בגיל העשרה. אני יושב אתו לשיחה ארוכה בדוכן ההסברה הסלאפי שהוא הקים במרכז העיר.

מהרגע שראיתי את הדוכן התקשיתי להתעלם ממנו. הסלפיה היא לא בדיוק הזרם המתון ביותר באסלאם ובין השאר יצאו מבין חלציו אל-קעידה, דעא"ש ושאר מרעין בישין (ראו הצצה לסניף הירושלמי של התנועה). פתיחת דוכן הטפה סלאפי בלב עיר מערבית הוא לא מובן מאליו, יש בו משהו מפחיד למדי מסיבה ברורה; אבל אחרי המס המתחייב של הטפה דתית וקוראן מתורגם שהוענק לי במתנה, הגענו לשיח העמוק יותר – שיח הזהות.

איבראהים שרואה את היהודים כאחיו (אל חשש, כמובן שהשיחה התרחשה מצדי בזהות בדויה), מחפש את מה שכולנו מחפשים. כמו רבים מבני הדור שלנו (ה-x? ה-z?) בבריטניה, בארצות הברית, במצרים וגם בישראל הוא קצת מאס במודרניות ובאינטנסיביות שלה. הרעיון מאחורי המסגד שהוא חלק ממנו הוא חזרה אחורה, אל השורשים, אל ימים שהיו לכאורה יפים ופשוטים יותר של אבות האסלאם. פונדמנטליזם, אבל בניגוד לפונדמנטליזם של ארגוני הטרור, כזה שיש בו הרבה מאוד רומנטיקה ורק קמצוץ פוליטיקה.

באופן די מפתיע, למרות ההבדלים הברורים בינינו כמעט בכל פרמטר (גיל, דת, לאום, השכלה, מצב כלכלי, אורח חיים); יכולתי להזדהות עם רבים מהדברים של איבראהים, גם אם המסקנות הסופיות שלי הן שונות. תהליך החיפוש דומה ובשורש עומדת תחושת הזרות; החיפוש אחרי מקום שהוא בית במובן הרחב של המילה. "Islam is my home", הוא הסביר לי בפשטות; ובסוף בסוף, זה אותו צורך זהותי שהוליד את תופעת ההיפסטרים, את תחייתה של הנצרות האוונגליסטית, את תופעת את ההתחדשות היהודית בישראל ובארצות הברית וגם… את ברסלב וחב"ד.

 

הפרקטיקה הזהותית פתאום מתחילה להתבהר – כיסוי הפנים או הראש הוא קודם כל הצהרה זהותית (מי אני) ורק אחר-כך דתית (במה אני מאמין), בדיוק כמו החיפוש האישי הארוך שלי אחרי בית-כנסת שישלב בין המסור לעולם שבחוץ, בדיוק כמו המניע שלי לנסוע בעולם ולהסתובב בשכונות המוסלמיות של ברמינגהם.

זאת הדרך שלנו להתמודד עם הערים הזרות שכולנו חיים בתוכן, עם ההתפרקות והווירטואליזציה של הקהילה, עם האינטנסיביות של החיים, אנחנו מחפשים קצת נחמה ובעיקר קבוצת השתייכות. אז כן, יש סכנות; ורומנטיקה היא מדרון חלקלק שכבר הוביל לתוצאות איומות, למעשה כל משטרי הרשע השתמשו בה. אבל האם אין סכנה גדולה יותר בהתעלמות מהצורך האנושי הזה? בניסיון לכפות את החשיבה המתמטית על הקוונטות החיים? האם נקודת ההשקה הזו לא יכולה להביא בסוף גם לחיבור?

אני נשאר עם השאלה וכאשר אני כותב את הדברים באירלנד, בה שהשנאה הדתית הביאה לתוצאות איומות, היא רק מתחדדת יותר.