עיר ובהלות, בין ארכיטקטורה לחברה, מחשבות מברמינגהם

עיר ובהלות / אלי אליהו

איך נָפְלָה עָלַי פִּתְאוֹם עִיר וּבֶהָלוֹת,
קוֹמוֹת עַל גַּב קוֹמוֹת, וְזִכְרוֹנוֹת חוֹלְפִים
בִּי כְּמוֹ מַעֲלִיּוֹת רֵיקוֹת, כִּי נָפְלָה
עָלַי פִּתְאוֹם עִיר וּבֶהָלוֹת, וַאֲנִי אוֹמֵר:

"חַלּוֹן אֵינוֹ אֶלָּא רָצוֹן אַחֵר, פָּתוּחַ",
וַאֲנִי מַקְשִׁיב לָרוּחַ מִתְגּוֹשֶׁשֶׁת בַּתְּרִיסִים,
וּלִצְמַרְמֹרֶת הָעֵצִים הַנְּעוּצִים
כְּמוֹ חִצִּים בִּבְשַׂר הָאֲדָמָה.

איך נָפְלָה עָלַי פִּתְאוֹם עִיר וּבֶהָלוֹת,
קוֹמוֹת עַל גַּב קוֹמוֹת, וְזִכְרוֹנוֹת חוֹלְפִים
בִּי כְּמוֹ מַעֲלִיּוֹת רֵיקוֹת, כִּי נָפְלָה
עָלַי פִּתְאוֹם עִיר וּבֶהָלוֹת, וַאֲנִי אוֹמֵר

"חַלּוֹן אֵינוֹ אֶלָּא רָצוֹן אַחֵר, פָּתוּחַ",
וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי בִּדְמָמָה אֲנִי כּוֹתֵב
וּבִדְמָמָה נִמְחַק. אֲבָל מֻכְרָח אָדָם
לְהַשְׁאִיר אַחֲרָיו סִימָנֵי מַאֲבָק.

*************************

ברמינגהאם היא עיר כבר מאי-אז במאה השתים-עשרה; ומאז כמעט במשך אלף שנים נערמו בה שכבה על גבי שכבה קבוצות אוכלוסייה, שכונות ומערכות תחבורה. לכאורה הכל מתפקד ביחד ומפעיל את האורגניזם העירוני, בפועל לעומת זאת… בפועל, זו אחת הערים הכאוטיות שיצא לי לחוות.

בהתחלה הייתה כאן כיכר שוק קטנה עם רחובות צנועים וכנסייה מרשימה מאבן צפחה. המהפכה התעשייתית הביאה לעיר את תעלות המים שאמורות היו לאפשר תנועה נוחה לסחורות ואנשים כמו גם אזורים תעשייתיים עצומים. תגובת הנגד הרומנטית הביאה את תפיסת עיר הגנים ומאות מתחמים ומתחמונים של בתים קטנים המאורגנים במנותק מהרחוב, מוקפים בטבע עירוני. לתקופה קצרה אפילו הבאוהאוס ביקר כאן וניסה להשתלב בסגנון הויקטוריאני המצועצע והבולט יותר (קישור). לאחר המלחמה הגיעו הברוטליזם, ההעדפה הבולטת של הרכב הפרטי, האוטוסטרדות מרובות הנתיבים, ההפרדה המפלסית בין הולכי הרגל לכביש, הרחובות מרובי המפלסים והמגה-סטרקטורות העצומים. היום המתכננים העירוניים בעיקר מנסים לתקן את מה שעשו קודמיהם, להשמיש ולשחזר, אבל במשימה המרכזית – לגרום לכל המרכיבים האלה לדבר האחד עם השני הם נכשלים.
20160712_193729
התחושה במרכז העיר היא כאוטית, אוטוסטרדות עצומות, תחנות רכבת שהן גם מרכזי קניות רב-מפלסיים בעיצוב פוסט-מודרני, תעלות ציוריות עם בתים קטנים, כנסיות מימי הביניים, מבני תעשייה שהפכו למועדונים עם שלטים צעקניים, שכונות של מהגרים עניים בבנייה ציבורית. הכל מתערבל לכדי מיש-מש עצום, בלתי-אפשרי, בלתי-הגיוני ומסחרר במובן הפחות טוב של המילה.
בניגוד לשכונות הגנים, הנעימות וירוקות כשלעצמן, מרכז העיר של ברמינגהם פשוט לא דומה לשום דבר שראיתי בעבר, זו לא עיר ולא פרבר, זה לא יפה ולא מכוער, זו מעין התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב על סטרואידים, סוג של מגרש משחקים של מתכננים עירוניים שאף אחד לא עצר בזמן. הספרות יודעת לספר שהמתכננים העירוניים תכננו גורל דומה גם ללונדון ולא הצליחו להוציא את תכניתם לפועל רק בגלל העלות הכלכלית העצומה; במילים אחרות מישהו גם שילם על בניית היצירה המפוקפקת הזו.
לרוב התסבוכת הזאת אחראי אגב האדריכל העירוני, הרברט מנצוני (Herbert Manzoni), שהספיק לפעול כאן במשך דור שלם וניצל את ההפצצות הכבדות על העיר במלחמת העולם השנייה כדי להרוס כל מה שניתן ממרכז העיר ההיסטורי מתוך ההנחה המדהימה ש-"שימור של בניינים ישנים הוא עניין סנטימנטלי ולעיר אין כל ערך בכל מקרה".
כתגובת נגד החלה בשנים האחרונות העירייה בהרס מסיבי של בנייני הבטון להם הוא היה אחראי ומאחר ומדובר בבנייני בטון עצומים שלא נוטים להיעלם כל כך מהר ממדי ההרס במרכז העיר הם תנ"כיים כמעט, דבר שמוסיף עוד נפח אפוקליפטי לסיבוב רגלי מרכז העיר…
20160713_161036

אני מסתובב בין המרכזים העצומים, חלקם הגדול נטוש, כי עיר בסדר גודל כזה לא זקוקה לכל כך הרבה שטחי מסחר. קצת המום, קצת תוהה על ההפרדה החברתית המובנית שיוצת השיטה הזו. בברמינגהם אתה מי שאתה לפי הדרך בה אתה נוסע לעבודה. "אתם לוקחים את האוטובוס?!", שאלה המדריכה שלנו באוספי האמנות הסגורים של המוזיאון, כאילו לא מאמינה. הנהנו. "אתם באמת נוסעים בתחבורה הציבורית?", היא שאלה שוב; "עם כל ה… אנשים?", היא הוסיפה אחרי פאוזה קצרה, מוכיחה עוד פעם שאנגליה היא אולי אחת הדמוקרטיות הוותיקות בעולם אבל בפועל בפועל מיישמת גרסה של פאודליזם מודרני.

ופה קבור הכלב. מעל להכל מבוססת האדריכלות של ברמינגהם על אי-שוויון. העיר בנויה נהדר עבור תושבי השכונות המרוחקות, המחלפים הרבים מונעים פקקי תנועה ועשרות החניונים מכערים את הנוף אבל מאפשרים התקרבות עד לנקודה אליה אתה מכוון, בכל נקודה. אין ספק שהכאוטיות נחווית בעיקר על-ידי מי שאין לו. מי שחי בקופסת מגורים בדיור ציבורי וכל יום נופלת עליו העיר ובהלותיה. אם יש לך העיר מקבלת אותך אל מרכזי הקניות הנוצצים שלה ביד פתוחה; אם אתה נוסע באוטובוס ואין לך, אפילו חלון לא תמצא.
עיר היא לכאורה רק עיר. אדריכלות היא רק אדריכלות. אלה לא נושאים של חיים ומוות, לכאורה עצם העיסוק בהם הוא פריוויליגיה של קוראי עיתון "הארץ", טיפוסים על משקפיים עגולים, טבעונים בדרך כלל, שוכני השדרות של תל-אביב. אבל אדריכלות ותכנון עירוני הן סוג של אמנות שאתה לא יכול להימנע ממנו. הוא מקיף אותך ולמצער לעתים הוא גם חונק אותך.
ברמינגהם היא עיר הבהלות האולטימטיבית, עיר הבלהות האולטימטיבית; והיא נופלת עליך במלוא עצמתה, קומה אחר קומה. היא מהנדסת אותך עד לקצה, דוחקת אותך לפינה וגורמת לך להרגיש את אימת העולם, אם הדממה. וכל מה שנותר לך לעשות במשחק המכור מראש הזה הוא להותיר סימני מאבק.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s