על הנסיעה, מחשבות מהקפה של South ו-9

ובכל זאת מילים / מעין אבן
אהבתי נערה אשר ידעה לשתוק בשש שפות.
גרוני היה ריק ופושר, ושתיקותי היו רפות.
שפה אחת היתה לי, והייתי לה שתיקה טרופה.
"גרוני גרוני אינו רווה, שפתי שפתי אינה שפה",
אמרתי את מה שאומרים, ולא אמרתי אף מלה.
והדברים היו ברורים ללא ספק או שאלה.
ובא הלילה וקולו היה קולי הבלעדי.
בשש שפות ידעה, ולא שתקה אף פעם לידי.
*************************
גשם יורד על העיר המהבילה, גשם קיץ חם, בטיפות גדולות. אני בקפה על 9 ו-South, כבר כמעט חודש רחוק מהבית, חי עם מזוודה, נודד מבחירה, חושב ושותק; וגם הערב, חושב ושותק. כל כמה דקות, כמו מטרונום, זורק הבריסטה "have a good one"; וכל מה שאני רוצה לעשות הוא לזרוק לו "have a good what"?
כמה נוח להסתתר מאחורי שמחת החיים האווילית הזאת, מאחורי הצורך לאחל איחולים ריקים. זה מוצאי שבת, או שבת בערב לפי הגרסה המקומית, בארץ השעה היא לפנות בוקר וכמו בכל שבוע, כמו בכל מקום בעולם, מוצאי שבת הוא העמק השבועי בלוח הזמנים שלי, קו פרשת המים בין שהיה לשיהיה, נקודה ארכימדית שמפילה עלי בבת-אחת את כובד הקיום.
אבל הפעם כל מי שיקר לי והייתי רוצה לדבר אתו, משפחה או חברים ישן עמוק ועוד מעט יתעורר לבוקר יום ראשון, לשבוע חדש; חי בעולם אמתי ולא בבועת זמן. והגשם הזה באמצע הקיץ והמיזוג שהוא תמיד מוגזם. ואני פה כדי לנסות לסיים לכתוב משהו, כי בעולם המודרני הזה אף אחד לא יכול לגמרי לגמרי לצאת לחופש לכל-כך הרבה זמן. ואני מנסה לדחוק הצידה את השאר, אבל הקור והחום מתערבלים בי ואני לא מוצא את הדבר המדויק שאני רוצה לשמוע עכשיו או להרגיש עכשיו; ואין לי את רעש הרקע שיאפשר לי שעת עבודה מרוכזת אחת.
"I shaved my beard off few days ago", מספר לי פתאום הבריסטה, בלי ששאלתי כמובן. אני מחייך ושותק את השתיקה החלולה של זר שנתקל לפתע בפריט מידע אינטימי מדי.
בסוף אני זורק בלי יותר מדי לחשוב ובחצי חיוך, "and the world will never be the same".
הפנים שלו מתקדרות והפעם תורו לשתוק, אני תוהה אם הוא הבין את הקריצה או שעוד פעם דרכתי על איזה חוק נימוס מקומי לא לגמרי מוכר. "It's sure not", הוא אומר לבסוף, "It's sure not, 'cuase nobody noticed". וזה הקיו לכינורות להיכנס לפס הקול של הסרט. ואני שוב שותק, מאפשר לו להפריח עוד כמה, "have a good one" ללקוחות מזדמנים.
כל הסצנה הזו נטענת בכל הצער שבעולם ובמלוא כובד המחשבה. הגשם ממשיך לרדת על הרחוב ההולך ומתרוקן. אני שוקע במחשב אבל המחשבה שלי מפוזרת. הצלחתי לבלבל אפילו את האלגוריתם של "גוגל", הוא לא לא יודע מה להציע לי ונע בין מודעות היכרות ביפנית, בתי מרקחת באירלנד ואוכל כשר בניו יורק; גם התרמוסטט הפנימי שלי קצת התבלבל ואני נרעד מקור לרגע בצמרמורת שעוברת לאורך הגב, מבקש לפרק את הבדידות ואת ההווה.
זה מין מצב נפשי כזה שרק מי שטייל לבד מכיר. אתה נוסע קילומטרים ומשוטט קילומטרים בערים זרות רק כדי לשתוק. יש אנשים שצריכים את הודו כדי לחשוב ולהגיע למסקנות. אחרים מוצאים את עצמם על החופים, של מקסיקו, תאילנד, או סיני. אני צריך את השתיקה העירונית. השתיקה שמאפשרת לך לצאת מהשתיקה הטרופה ולהתחיל לשתוק בשש שפות, שתיקות עמוקות יותר ורבות משמעות; לחזור אל השפה הפנימית שמאפשרת לך להפסיק להגיד את מה שאומרים ולהתחיל לומר את מה שאתה.
אני נודד ולומד. על העולם ובעצם על עצמי. אני נוסע כדי להיות זר, אבל מדי פעם גם פוגש את מי שהזרות אצלו היא מציאות חיים, לא מוצר שהוא קונה ויש לו תאריך תפוגה. ואני תוהה על הבחירה שלי. על הבחירות שלי. זה היה לפני שנה כמעט שקראתי מחקר של איזה סוציולוגית בעיני עצמה שנזפה ברווקים וברווקות והשוותה את הבחירה בבן/בת-זוג לבחירה בגבינה לבנה – ככל שיש יותר מבחר, יותר קשה לבחור.; ככל שאתה מנסה לפתח גבינה ייחודית יותר היא תקלע לטעם של פחות אנשים. בינוניי וסבירים, בינוניים וסבירים, פשוט תהיו בינוניים וסבירים. איזה טמטום, איזו חוצפה. אבל אני פתאום נזכר גם בזה ותוהה ביני לבין עצמי, חייבים להיות בינוניים וסבירים? האם אוכל למצוא מישהי שתשתוק בשש שפות אתי?
אני יוצא לרחוב כי פתאום ה-"have a good one" הזה עצוב עלי מדי. הגשם ממשיך לרדת בטיפות גדולות מדי, כמו לחות נוזלית, אדים שחזרו להיות נוזל. אני מלא מדי במחשבות ובמקום ללכת לישון אני משוטט בין הרחובות הקטנים כדי להמשיך לחשוב עם עצמי. וככל שעובר הזמן וככל שהרחובות נשטפים יותר מהחום, הטיפות הופכות להיות נוזליות יותר, המחשבה מתחדדת יותר. צבעים עזים שנזרקים על קנבס. מחשבות באות והולכות. אין לי עניין בבינוניות סבירה או בסבירות בינונית; זה לא אני. הפיתוח של האני הוא לא סתירה לפיתוח של איזה אנחנו עתידי, ואם כן כנראה שהאנחנו לא במקומו; מבחינתי הלבד שלי מזקק אותי, מסדר לי את המחשבה. בכל מה שאמור לעיצוב החיים שלי אני לא מוכן לוותר, לא מוכן לקבע עתיד עקום רק כדי שמישהו יניד ראשו.
אז אני לא גבינה לבנה ואל תאחלו לי בקרוב אצלך. אני מי שאני ואני חושב את מה שאני חושב ואני חי את איך שאני חי ואת הבחירות שלי אני עושה בעצמי ולמען עצמי. ומדי פעם אני מחפש תירוצים כדי לנסוע ולשתוק בשש שפות, כדי שבעתיד אוכל לשתוק ביחד. ואם החיים שלי לא מתיישרים לפי איזה סטנדרט? איך אומר הבריסטה מ-South ו-9? "have a good one" ואת ה-"בקרוב אצלך" תשמרו לעצמכם.
 20160724_185956
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s