על השנאה, מחשבות אפטר-תשעה-באב מבלפסט

 

 

בלפסט / קייטי מילואה

 

יש לי כרטיס לעיר המהירה

שם הפעמונים לא באמת מצלצלים

יורדת מהמטוס והרוח הקרה

נושבת במהירות, כמו כדור החודר

אל תוך מוחי,

 

ואני חצויה

בין פינגווינים לחתולים

אבל השאלה אינה איזו חיה יש לך.

השאלה היא היכולת לעוף,

השאלה היא היכולת למות תשע פעמים…

 

הלכתי על ברודווי,

עליתי לכיוון דרך פולס

היכן שהאיש הזקן שהכרתי

היכן שציורי השחרור על הקיר

מלאים בצבע, אך לא של מאטיס.

 

ואני חצויה

בין פינגווינים לחתולים

אבל השאלה אינה איזו חיה יש לך.

השאלה היא היכולת לעוף,

השאלה היא היכולת למות תשע פעמים…

 

*************************

בלפסט סיטי, העיר המהירה (fast) בה לא מצלצלים יותר הפעמונים (bell), במשחק המילים שהציעה קייטי מילואה אי-אז בשנות התשעים; בלפסט הזו מתחננת שתבואו לבקר. היא לא מבקשת, לא מציעה, היא מתחננת. כדי שתבואו היא תעשה הכל ואם ההצעות הקונבנציונאליות לא יעזרו, אם לא תתרשמו מהשדרות הרחבות או משער הפאונד הנמוך, היא לא תהסס, היא תרד לזנות ותמכור גם את עצמה.

בואו לצעוד בין הדרך הרחבה (Broadway) לדרך הנופלים (Falls Road), מדהים איך במרחב הזה, המפוצץ מסמליות, נותרו שמות הרחובות לחסדיהם של הציניקנים. הציצו לדרך שאנקיל (Shankill Road), בואו לראות סכסוך מדמם! בואו לראות איך כאן, ממש כאן, הייתה ידו של קין בהבל אחיו; בואו לראות איך כאן, ממש כאן, שונאים שכנים האחד את השני עד מוות ורק לאחרונה חדלו לטבוח ולהיטבח בהנאה.

אמנם כבר יותר מעשור לא נשפך דם, אבל אל דאגה, אין סיבה לחשוש – האש עדין יוקדת, מבטיחה שזה לא שלום של ממש, זו אמנם הפסקה זמנית, אבל הישארו עמנו, יש לה תאריך תפוגה.

20160718_130108         20160718_133101.jpg

ולכן בלפסט אולי נהדרת לתיירי הסלפי באושוויץ (אבל עם פרצוף עצוב, פרצוף עצוב חשוב לשימור האווירה), אבל את התייר המהרהר היא מכה עמוק מקרינה לגופו את הייאוש, ממוססת את התקווה. הלבה הסמלית הרותחת, ציורי הקיר רוויי השנאה, הדגלים שתלויים מכל בית מהסיבה הלא נכונה, ההפרדה הבוטה בין אלו לאלו, הגדרות שלא פורקו ולא יפורקו לעולם; כל אלו מזכירים גם לאופטימיסט שיש סיבה לדאגה, שהשלום והשלווה הם זמניים ולכן הם בבחינת סיסמה.

מישהו צריך פעם לספור את כמות הדגלים בבלפסט, לנסות לייצר מדד של דגל פֵר אדם. כל תושב בעיר חייב להזדהות; וכיאה למי שאינם בטוחים בזהות שלהם, ההזדהות הזו צריכה להיעשות בגדול ובמופגן: בציורי קיר עצומי-ממדים, בדגל גדול מעל מפתן הדלת וליתר ביטחון גם בצמוד לכל חלון, בדגלונים התלויים בין בית לבית, בבחירה בכתום-ירוק או בכחול-אדום ולמען הסר ספק גם בפוסטרים אקטואליים ומשתנים תדיר שיתלו על הגדר. רפובליקני או יוניוניסטי? אירי או אלסטרי? קתולי או פרוטסטנטי? תענה על אחת מהתשובות ואת השאר כבר יסיק ההמון לבד. אבל עדיף שתצהיר מראש, בלי שישאלו, מילים עשויות לשדר חולשה; תצהיר מראש ואת השאר כבר יחליטו עבורך.

20160718_131112

20160718_130444

ורק מי שמביט מבחוץ ומקפיד על שני האלמנטים האלה, על ההבטה והחיצוניות, נחרד אל מול עומק הייאוש. זה ייאוש מורבידי ועמוק שמוביל לחיפוש אחרי זהות מוחלטת ושלמה שכמו אופיום תכהה קצת את החושים. שתי קהילות לפותות אחת בשנייה, שונאות אחת את השנייה, עניות ומיואשות עד מוות.

עוד דגל ועוד דגל, עוד סיסמה ועוד סיסמה וקיום עלוב אחד, בעיר נידחת ומהירה שהפעמונים חדלו מלצלצל בה לפני מאה שנה. וההסכמה היחידה לגביה היא שהיא פריפריה; פריפריה על אמת, רחוקה אלפי קילומטרים במפה ועוד יותר מכך רחוקה בתודעה; והשאלה היחידה היא למי עומדת זכות הראשונים להזניח אותה, מי אחראי לפורר אותה לגמרי, לדחוף את ההריסות אל הים.

20160718_134157

20160718_134925

והנקודה הזאת מותירה אותך עם פה פעור, עם כאב עמום ועם אכזבה, בעיקר אם אתה ישראלי. כי הסכסוך האירי, בניגוד למה שניסו למכור לנו בשנות התשעים הוא לא סכסוך לאומי בין שני עמים ולכן לא דומה בשום צורה למציאות המזרח-תיכונית; וכי השלום הצפון-אירי הוא גן-עדן של שוטים, בעיקר כאלו שלא חיים אותו.

אבל מעל כל התחושות האלה עולה החשש, כי אם ניתן להשוות את המציאות המקומית אלינו, הכנות מחייבת להשוותה לא לסכסוך הישראלי-פלסטיני אלא לסכסוך הישראלי-ישראלי: סכסוך פנימי בין בני אותו העם שברגע אחד החליטו שהשוני ביניהם גדול מדי וחייבים לבטאו בשנאה יוקדת, בחידוד הזהות בשיוף המחלוקת ובהקצנה של עמדות; סכסוך רדום, שכדי לנהל אותו נחתמו הסכמים ברוב טקס והדר, אבל דווקא בשל כך הוא תולה סימן שאלה גדול מעל התקווה.

כעם כבר הגענו פעם לדרגת הסכסוך הלאומי של צפון-אירלנד, זה קרה אי-אז לפני יותר מאלפיים שנה, בנסיבות שונות, בהקשרים שונים לחלוטין, אבל בסופו של יום הוויכוח שם היה בין "יוניוניסטים" פרו-רומים ו-"רפובליקנים" קנאים. כנראה שדווקא בזכות הטראומה ההיסטורית הזו אנחנו זהירים יותר, אבל בחלוף השנים גם הזהירות הזו התכהתה. ודווקא בשביל כך צפון-אירלנד היא תמרור, לא סמל לשלום, אלא סמל לשנאה ולקושי לרפא אותה.

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s