על החזון, מחשבות מתוך תור העוברים לפני ארונו של פרס

תפילה בדרך / שמעון פרס
שאלתיך במוצאי הכרך

הלפנינו סיכוי או ערך?
ובנושאי תפילה, כורע ברך
נסת ונעלמת ראשית הדרך.
לא, איני צייד צמא דם
אף לא נווד נואש ותם,
הרי נשבעתי, לא תשבר אדם.
וכי הנופל הוא זה שקם.
ובעומדי על שפת לועך התהום,
לא תפרם מלב רקמת התום
ובהשמע קול נפץ של חלום,

אמרתי לך: לנשר עוד נרום

 

*************************
מי שעוסק במחקר היסטורי מוצא לעתים קרובות תאריכים חלופיים שמספרים עבורו את הסיפור בצורה קצת אחרת. מן רגעים כאלה, שבעת ההתרחשותם לא בהכרח הובנו במלוא חשיבותם, אך יש בהם כדי לתפוס את רוח הזמן, לקפסל (יש מילה כזו? מלשון קפסולה) את התהליך והרעיון וההתנגשות לכדי אירוע בודד.
כמו שאני מבין את מדינת ישראל התאריך החשוב הוא לא 29 בנובמבר 1947, וגם לא 14 במאי 1948, אלא 30 באפריל 1956, האירוע שאני מוצא את עצמי שב אליו שוב ושוב הוא ההספד של דיין לרועי רוטברג (קישור), בלווייה קטנה, ביישוב קטן, על שפתו המערבי של המדבר. בהספד הזה ניסח דיין לראשונה את עקרונות דוקטרינת האין ברירה הישראלית, על רגל אחת: יש ערבים והם שונאים אותנו והם ישנאו אותנו, אין טעם לנסות להתעלם מכך, אין טעם לנסות להתווכח עם זה, זו המציאות, אלו החיים עצמם, יש לחשוק שיניים, ספרטה. עם מרצים מסין שבקרים בארץ, בקורס מבוא במכללת אחווה, עם צוערי קק"צ בין-לאומי וגם עכשיו אל מול השערים הכפולים של העיתונים וההספדים לפרס, פעם אחר פעם אני חוזר אל הנקודה ההיא בזמן שתפסה משהו עמוק מאוד בקיום הישראלי.
הנאום נותח לפני ולפנים, הוא הוסבר בהקשרים של הפוליטיקה הפנימית (הויכוח לגבי פעולות התגמול), היחסים הבין-לאומיים (יחסי ישראל או"ם), בהקשר של עיבוד האבל בחברה הישראלית, הרטוריקה של ההספד העברי ועוד ועוד. בעיני לכל אלו צריך להוסיף עוד שכבת משמעות אחת: הויכוח בין אידיאליזם לריאליזם שהוא הויכוח הפוליטי החשוב ביותר בישראל היום.
את אנשי מדע-המדינה המושגים האלו לוקחים בדרך כלל אל התקופה שבין מלחמות העולם, אז האידיליזם האירופאי בנה לו מעין עולם דמיוני שהניח כי סדרה של בריתות ושיתופי פעולה (בראשם "חבר הלאומים") ימנעו כל מלחמה עתידית. מאחר וכולנו יודעים איך זה נגמר, מיד לאחר המלחמה השנייה עלתה קרנו של הריאליזם ("ריאל פוליטיק") שנהגה על-ידי הנס מורגנטאו והניח שמאחר ו-"יצר לב האדם רע מנעוריו", גם מדינות הן אנוכיות ואינטרסנטיות ולמעשה לא ניתן לצפות מהן למשהו אחר.
במרכזה של המערכת הפוליטית הישראלית מעולם לא עמדו אידיאליסטים תמימים מדי, הרעיונות הלל נותרו נחלתם של גורמים שוליים יותר (גם אם חשובים מבחינת ההגות שלהם) כמו בובר או מאגנס שמצאו את עצמם במסגרות פוליטיות כמו "ברית שלום". מאידך, המערכת הפוליטית גם לא סבלה עד לסוף שנות החמישים גם ריאליסטים בוטים מדי, המנהיגים הישראלים נדרשו לדבר במונחים של חזון והיה זה על-פי רוב חזון אופטימי, "פרוגרמה" בלשון הימים ההם, מסמך שמסמן אופק רחוק ושואף לאתונה ולא לספרטה – לחברה צודקת, טובה, שלא חיה על חרבה. בלשונו של פרס לא "צייד צמא דם", אך גם "נווד נואש ותם" והכל מתוך האופטימיות הבסיסית שמניחה כי "לא תשבר אדם".
דיין היה הראשון שהעיז להביע ריאליזם קר, ברור וחד-משמעי ודבריו עוררו מיד ויכוח ער. לא לחינם בן-גוריון, שהיחסים בינו לבין דיין ידעו גם ימים טובים למדי, זעם עם ההספד ואף דרש לצנזרו. היה לו גם חשש חשש מפגיעה ביחסים עם האו"ם, אבל יותר מכך, כמו שאני מבין אותו, הייתה לו התנגדות אינסטינקטיבית לגט-הכריתות שנתן דיין לחזון. בן-גוריון היה איש ריאלי מאוד, יומניו מלאים בחישובים מדוקדקים על מספרי כדורים, טווחי תותחים ואפילו חישובים כלכליים דמיוניים שבדיעבד מעוררים גיחוך, אבל הוא מעולם לא ויתר על החזון. הוא הקים את המדינה והוביל אותה לניצחון שאפשר את קיומה, אך מעולם לא הסתפק ברעיון של עוד מדינה עם אינטרסים צרים ואנוכיים. הוא הציב אידיאל ונלחם לקיומו. גם ימיו האחרונים בפוליטיקה ופרישתו ממפא"י בעקבות עניין זניח לכאורה הם תולדה של אותו עיקרון – לא ריאל-פוליטיק אלא אידיאליזם ריאלי. הוא לא היה לבד בעניין הזה כמובן, גם שנוא-נפשו מנחם בגין פעם בהתאם לאותו היגיון – ריאליזם מצד אחד ושאיפה לחברת מופת מהצד השני.
אבל השנים עברו, בן-גוריון נעלם מהנוף ואיתו כל בני דורו, החולמים. בערוב ימיהם הם הוקעו כהזויים, החזון שלהם נתפס כלא רלוונטי ובתביעות הרגל העצומות שהותירו על החוף נכנסו פוליטיקאים מקצועיים, ריאליסטים עד כאב, מימין ומשמאל. והנה יותר מארבע עשורים אחרי מותו אנחנו בעידן "החיים עצמם", בו נעלמה התקווה ואנחנו נותרנו עם אין ברירה, עם החשיבה קצרת התווך ועם בנייתו של אתוס חדש ונגטיבי, שלא מבוסס על העתיד אלא על העבר – על השואה, על האיראנים, על הקמים עלינו לכלותינו. בתוך המציאות הזאת כמעט ולא נשמע הקול שאומר מה כן, מה החזון, לאן הולכים. נותר רק קולו של דיין הקורא לחשוק שיניים, להכיר במציאות נכוחה ולא פחות חשוב, כפי שעולה במובהק מאישיותו, לאכול ולשתות ולסבוא כי אי איש יודע את המחר.
והיה את פרס, כמעט נציג אחרון לאותו אאידיאליזם ריאלי, שבנה את הכור בדימונה ואת רפאל, שפיקד על חיל הים בגיל 27 ועמד בראש משרד הביטחון בגיל 30 ולא היסס להורות לסיירת מטכ"ל לטוס לאנטבה כשהוא לוקח בחשבון את המחירים האפשריים, אבל הציב חזון בשלום, בהייטק, ביחסים עם העולם, ביחסים ביננו, בחינוך, בתרבות, בכל תחום בעצם. וזו אולי הסיבה להערצה העצומה כלפיו, לתחושת האובדן הזו שאפפה הבוקר את העיתונים, לאלפים הרבים שעומדים בשמש מחוץ לבניין הכנסת.
בפעם האחרונה ראיתי אותו פנים אל פנים באזכרה הממלכתית לבן-גוריון, בנובמבר 2015 בשדה בוקר, לחצתי את ידו החזקה ורציתי לבקש תמונה, אבל קצת התביישתי. "ישראל מתגעגעת למנהיגותו הממלכתית של בן גוריון – מנהיגות שאינה מוכרת פחד", הוא אמר אז, "מנהיגות שאינה מקלה ראש ביחסי החוץ עם מדינות אחרות, מנהיגות השומרת על אחדות העם גם כשיש חילוקי דעות. מנהיגות הזורעת תקוות שלום בכל שדות החיים, בישראל ומחוצה לה". פניהם של הפוליטיקאים המקצועיים בשורה הראשונה נתכרכמו לרגע, אך לא לאורך זמן רב. יש הרי את החיים עצמם, אז עזבו את השאלה למה, עזבו את השאלה מה הכיוון, בוא נחשוק שיניים, זה אף פעם לא מזיק.
וזו בעצם תמצית הגעגוע, לחזון, לתקווה. לא למה שהיה אלא להצבת היעד, לאצבע המורה על מה שיהיה – לנשר עוד נרום.
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s