על תשרי סבא, עמנואל הרוסי, גדוד העבודה והמסורת , מחשבות מרחביה

ירושלים עיר הקודש (תשרי סבא) / עמנואל הרוסי

תִּשְׁרֵי סַבָּא פָּנָה עֹרֶף
אֶל הָרֵי הָאֶלֶף.
מִשְׁתַּעֵל פֹּה כְּבָר הַחֹרֶף
וּבְעֵינוֹ הַדֶּלֶף.

יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ
לָמָּה וּמַדּוּעַ
לֹא נָתַתְּ לִי בְּזֶה הַחֹדֶשׁ
יוֹמַיִם בַּשָּׁבוּעַ?

וּבַצְּרִיף בּוֹכֶה הַיֶּלֶד
צוֹמְחוֹת לוֹ שִׁנַּיִם.
גַּלְמוּד הוּא בְּכָל הַחֶלֶד
כִּי הוֹרִים לוֹ אַיִן.

אַל תִּבְכֶּה, בְּנִי, בְּלִי הֶרֶף,
אַל תִּבְכֶּה לָעַד, דַּע:
אִמְּךָ כּוֹבֶסֶת, וּבָעֶרֶב
תָּבִיא לְךָ שׁוֹקוֹלָדָה.

יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ
לָמָּה וּמַדּוּעַ
לֹא נָתַתְּ לִי בְּזֶה הַחֹדֶשׁ
יוֹמַיִם בַּשָּׁבוּעַ?

בַּמַּחְצָבָה נָפַל אָבִיךָ
וְנִשְׁמָתוֹ בַּתֹּהוּ.
אֵין דָּבָר, סְגֹר אֶת פִּיךָ
תְּהִי חוֹצֵב כָּמוֹהוּ.

תְּהִי חוֹצֵב, תַּחֲצֹב בַּסֶּלַע
תִּבְנֶה יְרוּשָׁלַיִם!
אִם הַבֶּכִי הוּא בְּסֶלַע –
הַשְּׁתִיקָה בִּשְׁנַיִם.

יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ
לָמָּה וּמַדּוּעַ
לֹא נָתַתְּ לִי בְּזֶה הַחֹדֶשׁ
יוֹמַיִם בַּשָּׁבוּעַ?

*************************
זיכרון משותף (קולקטיבי) הוא עניין מורכב. בחינה מקרוב של השאלה מה ואיך אנחנו זוכרים, מגלה שיותר משהזיכרון משמר את ההיסטוריה הוא משמש כסלקטור שלה: מכריע מי יזכה לתהילה (אף היא זמנית) ומי ישקע בתהום הנשיה. המקרה של עמנואל הרוסי (1903-1979, במקור עמנואל נוֹבוֹגְרֵבֶּלְסְקִי) כמו רבים מבני דורו, אנשי גדוד העבודה, מדגים זאת היטב. למעשה, אלמלא מאיר שלו שנדרש לגורלם של אנשי הגדוד מפעם לפעם בספריו וחושף באופן בלתי-אמצעי את מחיר החיים בצל אידיאולוגיה גדולה מדי, יתכן והיו משתכחים מאתנו כליל.
אולם אפילו אצל מאיר שלו השתכחו לגמרי טיפוסים כמו עמנואל הרוסי, כאלה שלא נכנסים בצורה טובה לאף משבצת מוגדרת. לכן יש בו באיש הזה איכויות טראגיות בהרבה, מעין תכונות סגוליות שמעמיקות ומבצרות את השכחה. בחייו האישיים היה הרוסי חלוץ כושל; הוא אמנם ניסה לייבש ביצות ולחיות חיי מחסור שיתופיים באזור כבארה שיהפוך לימים לבריכות הדגים של קיבוץ מעגן מיכאל (קישור), אך חלה בקדחת וסיים את חייו כאיש פרסום בתל-אביב. יצירתו הייתה אמנם מאוד פופולארית אך רק לתקופה. לצד שיתופי הפעולה עם וילנסקי ונרדי, נעימות השטטעל אליהן הלחים רבים משיריו כמו גם עצם העובדה שהוא כתב פזמונים (הקשה שבעלבונות בעיני אנשי ספרות רבים), היו בעוכריו בקרב קהל היעד המיידי. כיום, עשורים רבים אחרי ששיריו הגדולים נכתבו, נדמה שרק פזמון סוכות הקלאסי "פטיש מסמר ניקח מהר" (קישור) נותר להעיד על הים הגדול של יצירתו. לא נעים להגיד, אבל כנראה שגם במקרה של השיר הזה רוב הציבור מייחס אותו אוטומטית למשורר הפורה "עממי" ולאו דווקא להרוסי. אפילו "חבורת רננים" שחידשה חלק משיריו אי-אז בשנות השבעים כבר מזמן השתכחה מלב (קישור).
20150516_143453
הרוסי כתב פזמונים שהושרו בפי כל והתייחסו לפכים קטנים מחיי הארץ, הייתה לו אהבה להווי החסידי, חיבה מסוימת לשירי ערש ואיך לא (בכל זאת יהודי) נטייה לדרמה ולמנכוליה. דווקא בגלל זה אני אוהב את היצירה שלו ובמיוחד את שיר הערש הירושלמי שכתב ב-"אחרי החגים" 1927-1928.
השיר משמר רגע נדיר בתולדות ירושלים, עת חברי גדוד העבודה חדורי האידיאלים ורוח הקרב שבנו את רחביה, תלפיות ובית הכרם; העניקו לנו את הנופים מרחיבי-הלב של שכונות הגנים בעיר החדשה; והתפלפלו עד זוב דם (ממש) בסוגיות של סוציאליזם ולאומיות… הבינו שזה… ובכן… זה לא זה.
ראשית הייתה המציאות: אחרי שבע שנים של בנייה, קילומטרים רבים של כבישים, מאות בתים ועשרות מוסדות ציבור, ירושלים היהודית שמנתה כ-40,000 תושבים ולא נהנתה מהגידול העירוני של העלייה הרביעית, פשוט לא הייתה זקוקה עוד לבנייה בהיקף נרחב.
שנית הייתה גם… המציאות: האמונה היוקדת הביאה קבוצות שונות מתוך הגדוד לעלות מדי שני וחמישי על בריקדות, להתפלג, להתאגד ולהתאחד מחדש; בדיוק בתקופה בה כתב הרוסי את השיר עזבה חבורת חלוצים בעלי אמונה יוקדת בראשות מנחם אלקינד (1897-1938) על מנת להקים קיבוץ בוויו נובה שבחצי-האי קרים (Во́йо-Но́ва, קישור) ולא יעברו יותר מכמה חודשים והגדוד יתפרק כליל וייאסף אל תוך קיבוצי הקיבוץ המאוחד (שאף הוא יתפלג בתורו, אבל זה כבר סיפור אחר).
בתוך המציאות הזו שוכב תינוק בערישתו תחת שמי הלילה הירושלמי המתקדר. תשרי-סבא מסמל את שמחת החגים ש-"פנתה עורף" ונעלמה אל בין דפי לוח-השנה הנתלשים; אך הדימוי רב-העוצמה פה כולל רובד נוסף, בתוך המציאות החילונית המתחדשת של גדוד העבודה, על ברכי הקומוניזם האתאיסטי, הנחמה שבלוח השנה היהודי, הדבש והרימון, נעימת כל נדרי והתקבצות המשפחה בדירת העראי הירוקה, כל אלו פנו עורף ונותר רק סלע המציאות הקשה. נותרה הרוטינה של עונות השנה המביאה עמה, ערב החורף הירושלמי הקשה את שיעול הברקים הטורדני והגשם הדולף אל תוך האוהל, אך לא קסם, לא הוד ולא הדר.
גם ירושלים, עיר הקודש, אין בה עוד לנחם את חברי הגדוד החוצבים אבני-בניין מתוך סלעיה, אך לא מוצאים לא ברזל ולא נחושת. לא רק שאין בה בירושלים את אותו עונג רוחני, אלא שאף עבודה גשמית אין בה – כל שהיא נותנת לפועל הוא יומיים עבודה בשבוע. מאידך, גם זכות בטלה לא מעניקה העיר לפועלי גדוד העבודה, כך שהתינוק בוכה בערישתו, ללא אב או אם שילטפו אותו על לחיו. אביו נהרג בעבודה הקשה במחצבה; אמנם כחבר הגדוד זכה בפועל "נפל", אך אין בדבר לפצות על בדידותו של התינוק וקדרותה של התמונה כולה. גם אם נפל על בניין ירושלים, הרי שנשמתו בתוהו – הוא איננו עוד ועובדה זו נוכחת יותר מכל אידיאל. גם גורלה של האם לא שפר עליה, מהאידיאלים הגדולים לא נותרה אלא הבזויה שבעבודות, לא חציבה ולא סלילה ולא בנייה, לא פרודוקטיזציה ולא שוויון בין המינים – כובסת, כאילו אין בה תודעה מעמדית, יצירה ובניין הארץ.
מכאן לא נותר אלא לנחם את התינוק בעתיד הצפון לו, אך הרוסי מעצב גם אותו בטעם מתוק-מריר, תוך קריצה לפזמוני יידיש רבים. אלא שבניגוד לדאוס-אקס-מכינה היידישאי במקרה זה אין להתנחם עוד בעליה לירושלים או בעיר הקודש. הנה הערישה ניצבת תחת שמי הדלף הקדושים וכי מה בכך? כל שהילד יכול להתנחם בו הוא חיקוי האב המת – אף הוא יהיה חוצב; אך ביודענו את גורל האב נותרת השאלה תלויה באוויר… האם גם הוא כאביו… יפול על בניין העיר? אין לדעת אך התינוק נדרש לשתוק ומחירה של השתיקה הזו בשני סלעים (המופיעים הפעם ככינוי לכסף), קשה כפליים מהבכי שמחירו סלע.
מפעם לפעם כשאני עובר בין בתי המידות של רחביה, אלה שמחירם כבר עלה הרבה מעבר לאותם שני סלעים, אני מדמה לשמוע את בכיו של תינוק ההוא, מבחינות רבות זהו בכיה של האידיאולוגיה זעופת הפנים, מחירם של מי שגדלו אל תוך ניסוי חברתי ופוליטי ושילמו את המחיר.
אבל את שירו של הרוסי אני קורא דווקא כהתרסה על אותו אוונגרד שחתך את קשריו עם העבר היהודי באופן חד מדי. הנעימה החסידית שמילות השיר חוברו לה,"יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִיף" שהייתה מקובלת בחסידות חב"ד (קישור), צובעת למעשה את השיר כולו בגוונים אחרים לגמרי. כאילו מנסה הרוסי לומר להם, לחבריו, נדמה לכם שפתחתם דף חדש, ללא מועקת הגלות ומעגל הדמעות, אך למעשה לא ויתרתם אלא על הנחמה; כעת שובו הביתה אל חיקה של המסורת, לא זו של הדן את בניו "מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה" אלא זו שבונה את מסגרת השייכות שלהם, שמעניקה משמעות לחיים.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s