מחשבות על המהפכה הישראלית, הציונות הדתית והעשור האחרון

העור שלי עברית / סגלית בנאי

הָעוֹר שֶׁלִּי עִבְרִית
וַאֲנִי אֲחֻזָּה בָּאֲדָמָה הַזֹּאת בִּמְלוֹא צִפָּרְנַי
וְאֵין לִי מָקוֹם אַחֵר
אֵלָיו אוּכַל לְהַגֵּר
כִּי אֵיךְ אֶגְלֶה מִתּוֹךְ שְׂפָתִי
שֶׁבָּהּ בָּנִיתִי לִי בַּיִת
בְּשִׁירִי
וְהִיא כְּמוֹ אוֹת קַיִן עַל מִצְחִי
אוֹתוֹ לֹא אֲקַרְצֵף וְלֹא אֲגָרֵד פִּצְעִי דָּם
כִּי אֲנִי מְאֹהֶבֶת
מִתְעַטֶּפֶת בְּשִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת
שֶׁל שְׂפָתִי
שְׂפַת אִמִּי
שְׂפַת עַמִּי
מוֹלַדְתִּי הַמְּדַמֶּמֶת
עִבְרִיתִי
אַהֲבָתִי

*************************
מערכת היחסים הסבוכה בין בדיון לממשות, פיצוח הקשר שבין יצירת האמנות לבין מושאה, הוא מסוג הנושאים שלשומר נפשו עדיף לברוח מהם, אך למרות זאת יש מקומות בהם קשה להתחמק ממנו. יותר מזה, בכל מה שקשור ליצירה ציונית-דתית ניתן לראות בחיטוט בסוגייה מאפיין מגזרי של ממש: ספריו (הטובים כשלעצמם) של מיכאל שיינפלד התחבבו על רבנים שמרנים בשל הרהורי הבני"ש הסטריליים שהם מציגים התואמים את הצורך בספרות "נקייה" (קישורקישור); חנוך דאום זכה לקיתונות צוננים כי העיז לדון בסוגיות כמו היחס למיניות בעולם הישיבות והוגדר כ-"לא מייצג" (קישור, קישור); וישנן עוד דוגמאות רבות.
מעל לכל הפולמוסים עלתה ללא-ספק סדרת הטלוויזיה "סרוגים": צמד הכתבים הבכירים של "בשבע" ממש התפחלצו בראיון עם היוצרים זמן קצר לאחר הופעת הסדרה (קישור) ורק כעבור שנים עם תום העונה השלישית אישרו לכתב היותר ליברלי של העיתון לראות בה גם את חצי הכוס המלאה (קישור), הרב אבינר יצא נגדה למלחמה (קישורקישור) ומחנכים מסוימים אסרו את הצפייה בה (קישור); מנגד ציפי חוטובלי (בגלגולה הקדם-פוליטי) שמחה לראות על המסך דתיים נורמליים ופחות מגזריים (קישור) ואבי שושן ועינת ברזילי בירכו על ההתייחסות למציאות של רווקות דתית (קישור, קישור); לסיום יוצרי הסדרה עצמם נאלצו להסביר לתקשורת הכללית על מה בעצם כל המהומה (קישור) ולארגן הקרנות ציבוריות במתנ"סים עבור ציבור שלא היה מנוי על הטלוויזיה בלוויין (קישור).
"סרוגים" תפסה את הציונות הדתית בנקודת זמן מכריעה, רגע אחרי ההתנתקות, כשישיבות הקו עמדו עדין בשיא השפעתן ורגע לפני שתגובת הנגד הליברלית התמסדה והחלה להשיב אש. אותי אישית היא תפסה בשלהי גיל ההתבגרות, בתקופה פחות טובה ברמה האישית, כשלחצי המגזר הובילו אותי אל ישיבת הסדר שבדיעבד הייתי רחוק מעולמה מרחק רב. בעת שידורה לא הקדשתי ל-"סרוגים" תשומת לב מיוחדת, אך כשהצגתי מחקר על ההתנתקות (בכנס האקדמי הראשון בו השתתפתי אי-פעם) זמן קצר לאחר שעלתה העונה הראשונה לא יכלתי להתעלם ממנה ודנתי בה בהרחבה.
לפני מספר שבועות התגלגלתי לצפייה חוזרת בפרקי הסדרה, על שלושת העונות שלה, ברצף. האמת היא שזאת לא היא זה אני, הצורך למיין ערימות של מסמכי ארכיון, עבודה שדורשת מינימום משאבי ריכוז ומקסימום משאבי זמן הובילה אותי לחפש משהו שיכול לרוץ ברקע. כבר סיימתי לצפות בסדרה הזו, עברתי לסדרה הבאה ואפילו הספקתי להעמיק בסדרת הרצאות מצויינת של פרופ' מנחם בלודנהיים ביו-טיוב (קישור), אבל ההרהורים על "סרוגים" נשארו עמי.
חוויית הצפייה הייתה עבורי סוג של דיסוננס קוגניטיבי. במשך שנתיים כמעט גרתי בדיוק באמצע הדרך בין "יקר" ל-"אוהל נחמה", השלט "גונן (קטמון)" ניצב  ממש ממול והמכולת השכונתית גם היא זכתה להופעת בכורה באחד הפרקים. "סרוגים" אמורה לכאורה לייצג את המציאות שאני חי בה, ציונות דתית אבל לא מחמירה מדי, רווק בירושלים בסוף שנות העשרים, אבל הייצוג… כל כך שונה מהמציאות. במשך שבועיים-שלושה תהיתי לעצמי מה מקור ההבדל התהומי, האם בטקסונומיה המגזרית אני פשוט נמצא במשבצת אחרת? האם היה שם ניסיון מכוון ליפות את המציאות? האם זה אך טבעי שהמיוצג ביצירה הבדיונית לעולם ימצא בה הבדלים ותתי-הבדלים מן הממשות אותה הוא חי?
יתכן שכל התשובות נכונות, אבל ככל שעבר הזמן הבשילה בי תשובה אחרת – זה הזמן. הכמעט עשור שעבר מאז צילום הסדרה בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, היותר משני עשורים שעברו מאז החוויות המעצבות של יוצריה שתיארו את המציאות בעשור האחרון של המאה העשרים. ופתאום הפער הזה בין המיוצג לממשי, בין העשור הקודם לעשור הנוכחי, אפשר לי הצצה רטרוספקטיבית אל עצמי, אל גל שאני מרגיש חלק ממנו ושינה כמה מהפרדיגמות היסודיות ביותר של הציונות, הישראליות, היהדות והמגזריות של הדור שקדם לו. זה הדור שהוריו גדלו אל-תוך המזרוחניקיות שמחנכיו לימדו אותו לזלזל בה וחווה על בשרו מהפכה אחת של אינטרנט ומידע חופשי ומהפכה שנייה של הקצנה דתית בכל מה שאמור לקשר בין המינים; זה דור שהתבגר לצד החווייה הכל-ישראלית של פיגועי האינתיפאדה השנייה, הטלטל בטראומה המגזרית המתמשכת של ההתנתקות ועוצב על-ידי חוויית סבבי הלחימה בלבנון ובעזה; דור שרבים בו הם יותר ישראלים ממגזריים והישראליות שלו טבעית וילידית יותר. זהו לא הסיפור של הציונות הדתית פשוט מפני שזה מונח פקטיבי מבחינה רבה, אבל זה סיפורה של קבוצה מסוימת מתוכה של הקבוצה, לאו דווקא שולית.
אם הקבוצה של "סרוגים" בחרה בישראליזציה של המגזר ויוצרי הסדרה ביקשו להדגיש שצעירים ציונים-דיים חווים את אותן חוויות של חבריהם החילוניים אבל בנפרד ואחרת, יורשיהם מערערים על עצם קיומו של מגזר ומבקשים לבטא את היהדות שלהם במרחב הציבורי באופן טבעי וישראלי הרבה יותר, דבר שמשפיע על המגזר (או פרימתו) אך גם על המרחב הכולל.
ב-"סרוגים" מוצג עולמם של הגיבורים כבועה מקבילה המתנהלת בתוך עצמה, מקיימת קשרים דקים עם העולם החרדי-לאומי והציוני-דתי ה-"קוניקי" ולא מקיימת שום קשר עם העולם החילוני. "סרוגים" הציגה קטגוריה נפרדת של דתיים מודרניים, פרגמנט מגזרי, אבל פרגמנט נפרד שהוא חלק ממגזר נפרד.
המפגשים עם החילונים והחילוניות בפרקים השונים מדגימים זאת היטב: הודיה (טלי שרון) שעוזבת את המגזר עוזבת אותו לגמרי, היא אוכלת שרימפסים ביום כיפור לתיאבון וטורחת להתנתק כמה שרק אפשר, הקושי שלה לבצע את הפרידה המוחלטת מוצג כקונפליקט; מאידך אברי (זוהר שטראוס) בן-זוגה הוא חילוני מנותק שלא יודע דבר על האופן בו מתנהלת ארוחת שבת וזאת למרות העובדה שהוא מתמחה בארכיאולוגיה, מלמד באוניברסיטה העברית וחי בירושלים; גם תהילה (דקלה אלקסלסי) בת-הזוג החוזרת בתשובה של נתי נטשה לחלוטין את עולמה החילוני ועוסקת כעת ברקימת פרוכות; כאשר רועי (אורי לחמי) מגלה שהוא נמשך לבני-מינו האופציות הם חיים דתיים בהכחשה או חיים חילוניים מוחלטים ואופציית השילוב כלל לא עולה על הפרק.
והנקודה הזו על רקע ירושלים התשע"ז נראית לי לא פחות ממופרכת, לפחות כשאני מסתכל על הקבוצה הקרובה אלי, אבל לא רק. בעוד שהקשרים עם העולם החרדי-לאומי בעשור האחרון הוסיפו להיפרם, הרי שבצד השני קמו עוד ועוד יוזמות שממלאות את החלל שבין הדתיות הליברלית לחילוניות וטשטשו לחלוטין את ההגדרות המוכרות והגבולות המגזריים. השאלה מה בדיוק נוצר כאן (מגזר נוסף? קבוצה על מגזרית?) היא נושאו של מחקר מרתק בו עוסק רגב בן-דוד ולא בטוח שניתן לענות עליה בשלב זה, ללא פרספקטיבה היסטורית, אבל מה שבטוח הוא שמשהו השתנה: המניינים השוויוניים השונים (ידידיה ושירה חדשה הוותיקים והשמרניים יחסית, שבת בבוקר וסוד שיח החדשים והנועזים יותר); הצטברות המסה הקריטית של עולים רפורמים, קונסרבטיבים ומודרן-אורתודוקסים מארצות-הברית ומצרפת; אירועים יהודיים פלורליסטיים במרחב הירושלמי המשותף כמו אלו המובלים הרבה תמר אלעד-אפלבאום והרב בני לאו; בתי-המדרש הפלורליסטיים הירושלמים (בעיקר "חברותא" באוניברסיטה העברית שהפך לכור מצרף של ממש, אבל גם "אלול" ו-"קולות" הוותיקים יותר); הייצוג הפוליטי בסיעות "ירושלמים" ו-"התעוררות" שפונים לדתיים וחילונים, זכו להישגים אלקטורליים נאים ואפילו שיגרו נציגה לכנסת (רחל עזריה); ה-"כשרות החברתית" שכבר בועטת ופועלת ועשרות יוזמות נוספות הנמצאות בעיצוב ובנייה ("שבוס", "פתוח בשבת"); ועוד ועוד מרחבים משותפים חדשים פיזיים ("התחנה" למשל) ומקוונים (הקבוצות הפדל"חושיות למשל).
הנקודה היא לא במספר האנשים שלוקחים חלק אקטיבי במגמות האלו (הם כנראה מעטים יחסית, אבל כפי שמרמזים דפוסי ההצבעה המקומיים בירושלים הם כנראה רבים ממה שחושבים), אלא בעובדה שהם חלק בלתי נפרד מהנוף הירושלמי וקשה להתעלם מהם. אמת היא שרוב הצעירים הירושלמים לא נוטלים חלק במניינים השוויוניים, אבל עצם קיומם מהווה נקודת התייחסות, עובדה ידועה שמאלצת אחרים להגדיר את עצמה לאורה. אמת היא שיש מי שלא יאכלו במקום המתהדר בכשרות חברתית, אבל האופציה קיימת. כאשר קרסו חומות המגזר לא רק אלו הקרובים לצד החומה שקרס הושפעו מכך, הקבוצה כולה נאלצת לזוז ולהגדיר את עצמה מחדש.
אם היו לי תהיות באשר למהימנות האנליזה הזו הגיע מאמרו של הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני-עקיבא (קישור) בעלון "עולם קטן" של השבת האחרונה והבהיר עד כמה התופעות הללו נפוצות ומאיימות. הרב גודמן כותב בחרדה אמתית על נישואים מעורבים (של דתיים וחילונים), הסרת המחיצה ברחבת הריקודים בחתונות ולגיטימציה לנישואים ומגורים משותפים של להט"בים; הוא מפציר בקוראיו "להיות אנשי אמת" ולהתנגד לתופעות אלו, לא לפני שציין כי "יש אנשים שיתייחסו לעמדותיי כאל עמדות ארכאיות ומכעיסות". הדיסקורס הזה, שהוא אפולוגטי במהותו, לא פחות ממדהים בהשוואה לדיסקורס המגזרי מלפני עשור שדן בהפרדת חדרי מורים, (לגברים ונשים), תהה לגבי לגיטימיות של חופשה בחו"ל ולא העז לדון בנושאים הללו גלויות.
אבל למעשה גם התנועה הזו של הגדרה מחדש לא היא הנקודה המהותית, אלא המהלך הרחב והעמוק יותר של העבריות, ההשפעה המהותית של החיים בציוויליזציה ישראלית-יהודית, שאחרי כשבעה עשורים קשה להתעלם ממנה. אחרי מהפכת גוש אמונים, אחרי דור המג"דים והמח"טים הדתיים, אחרי הטריומף הפוליטי של נצחון הכיפות הסרוגות, קבוצה מסוימת בציבור הציוני-דתי מרגישה שגבה נזקף דיו, במקום להתמקד בטענות על הדרה היא מרגישה כעת שאין לה עוד צורך בגבולות המגזר, שהיא דוברת את העברית הישראלית וזו אהבתה האמתית, זו מולדתה.
זאת תהיה סוציולוגיה בגרוש, אבל קשה שלא לראות את הקשר בין השינויים שהולידה ירושלים בעשור האחרון לבין שלוש החוויות המעצבות של הציונות הדתית בעשור האחרון: שתיים מהן חוויות כל ישראליות של טרור (באינתיפאדה) ומלחמה (בעזה ולבנון) ואחת היא אולטרה-מגזרית (בהתנתקות), על אלו אולי ניתן להוסיף את הזיכרון של רצח רבין שיוזמות השיח שהוא הוליד בתחום ההתחדשות היהודית הבשילו רק כעבור עשור או יותר. החוויות הללו, כל אחת לפי דרכה הותירה חותם עמוק של עבריות בלבם של רבים והנחיתה בעבורם מכת-מחץ על חומות המגזר. עבורם הייתה זו הוכחה שהישראליות היא בית ולא אות קין, שהעבריות הפשוטה היא מסכת החיים בתוכה הם חיים, בלי להתקרצף ובלי להתגרד ממנו, הביטוי היהודי צריך לבוא לידי ביטוי במסגרתו, למעשה רק שם הוא יכול להיות אותנטי. אולי, אם תרצו זו גרסה אחרת, לכתחילאית ומאוד אוטונומית ונון-קונפורמיסטית של תורת ארץ-ישראל. מה יעלה בגורלה? רק ימים יגידו.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s