היה עץ ואיננו עוד מחשבות דצמבריות מהאוניברסיטה העברית

דֶצֶמְבֶּר / נתן אלתרמן

רֵיחַ יָם וְרוּחַ סְתָו
וּמִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי-זָהָב
וּמִין סַגְרִיר מָתוֹק-חָמוּץ
מוֹשֵׁךְ מִבַּיִת אֱלֵי חוּץ,
לָלֶכֶת-לֶכֶת וְלִנְשֹׁם
אֲוִיר שְׁקִיעוֹת כָּחֹל-אָדֹם.

אֲוִיר שְׁקִיעוֹת. נִיחוֹחַ דַּק.
הַגֶּשֶׁם זֶה עַתָּה נִפְסַק.
בָּרְחוֹב שׁוֹטֵף גְוָדַלְקִיוִיר
וּבוֹ שׂוֹחֶה "הַמַּעֲבִיר"…
עֲלֵה וְשׁוּט וְהִסְתַּכֵּל
עַד מַה יָּפָה הִיא הַתֵּבֵל

הַפָּנָסִים חִוְרֵי פָּנִים.
כְּחֻלּוֹת עֵינֵי הָעֲנָנִים.
וּמַשֶּׁהוּ מוּזָר כָּזֶה
לוֹחֵץ דּוּמָם עַל הֶחָזֶה,
לוֹחֵץ, קוֹרֵעַ וְדוֹרֵשׁ –
הַלֵּב רוֹצֶה לְהִתְעַטֵּשׁ.

דֶצֶמְבֶּר – חֹדֶשׁ מְקֻטַּר
רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר,
אַתָּה נוֹתֵן כֹּחוֹת גְּנוּזִים
לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים,
אַתָּה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב
מְעַט אָבִיב לְתֵל-אָבִיב.

י"ב בטבת תרצ"ה
18.12.1934

*************************

בוא נדבר על הפיל ושמו העברי סוף-דצמבר, זה שבמדינות אחרות קוראים לו עונת החגים או חופשת החורף. שלא תבינו לא נכון, אני לא רוצה שנדבר על חג המולד חלילה, לא על המיסה בחצות או על מה שקרה או לא קרה בנצרת, אלא על הסיפור הגדול יותר,  זה שמזדקר לעין ב-zoom out, ממבט העל. משמעותו התיאולוגית של הסיפור הזה ברורה, חגיגת ימיו הראשונים של אחד מהיהודים המוכרים והשנואים ביותר בתבל, הימח שמו, ישוע הנוצרי; אבל לצד זאת יש לתקופה הזו גם משמעויות צרכניות, תרבותיות, כלכליות, תיירותיות, אמנותיות וסמליות ברורות ובולטות לא פחות.

אני יודע, זה לא בדיוק נושא שכדאי להכניס את הראש לתוכו. תראו למשל את ברנר קשישא שניסה לכתוב איזו פיסת נייר חצי-אינטלגנטית וחצי-פרובוקטיבית על הנושא והכניס את התנועה הציונית כולה למחול שדים שנודע בשם הקוד "מאורע ברנר" (נורית גוברין כתבה עליו בחן רב בספרה "מאורע ברנר: המאבק על חופש הביטוי", 1985); אפילו פרופ' קלוזנר (שלא היה שמאלני כמו ברנר חלילה) הצליח להוציא את החרדים מכליהם כאשר מכל הנושאים שבעולם החליט לכתוב על הנצרות ועוד נטה לישו הצעיר חיבה מסויימת.
העניין הוא שאני קצת מתקשה שלא לכתוב בנושא. תראו, ישבתי הבוקר, 22 בדצמבר 2016 לצדו של עץ האשוח (העלוב למדי יש להודות) שהוצב למענם של הסטודנטים הנוצרים בפורום של האוניברסיטה העברית ולא התפקרתי (לפחות לא יותר ממה שהתפקרתי בכוחות עצמי עד כה, ללא עזרת עצים או עשבים מסוג כלשהו). באורח פלא גם בני שיחי, אתם דסקסתי בעניינים שברומו של עולם, נותרו יהודים: המשכנו לדבר בשפת התנ"ך, שילמנו על הקפה במטבעות המאזכרים את מרד המקבים והחלפנו אנקדוטות ממסיבות החנוכה של ילדותנו.
img-20161222-wa0013
(האשוח באוניברסיטה העברית בצילום חשאי)
דקה לפני ששיגרתי צפירת הרגעה לרב חיים נבון, שנדרש לא פחות משלוש פעמים בשבוע האחרון לאסון הנורא הנ"ל (קישור, קישור, קישור) ושבירכתי על הנס שקרה לי במקום ההוא; נזכרתי שהרב נבון (שמסיבה לא ברורה אני לא מצליח להסכים אתו על שום דבר אף פעם) אינו לבד ושהחשש הרבני מסוף דצמבר רווח למדי. לא מדובר באותו מנהג יהודי חביב של ניטל נאַכט בו נוהגים היו יהודים לחתוך נייר טואלט לשבתות השנה כולה (קישור) ואפילו לא במנהג המשונה אך מבוסס סוציולוגית של ביקור במסעדה סינית בערב החג (קישורקישור), אלא באימה נוראית שתוקפת את שמרני ישראל, כמעט כאילו עתיד להתגשם הארמגדון הנוצרי; והרי הגויים האלו יודעים לתכנן את קץ הימים לפרטי-פרטים, לא כמונו. אימה שאפשר היה לעבור עליה לסדר היום אילולי היו לה השלכות כלכליות מרחיקות-לכת על סוגיות של כשרות (קישור) והיא הייתה מנסה להפחיד את כולנו בסנטה-קלאוס שירדוף אחרינו עד שיכלה כליל את זהותנו היהודית (קישורקישורקישור).
אתם מבינים, הנקודה היא שאני גר בירושלים, העיר אליה מכוונים מחצית ממזמורי חג המולד; במצב בטחוני תקין יותר הייתי יכול בנסיעה קלה להגיע גם לבית לחם אליה מכוונת המחצית השנייה של המזמורים. מהחלון שלי אני מביט על מנזר המצלבה, בדרך לאוניברסיטה אני עובר בין מנזר סן-סלבדור למנזר נוטרדם; הרדיו של בית סאחור שמשדר מאז נובמבר מזמורי חג טראשיים נקלט אצלי טוב יותר מגלגלצ; את הקפה שאני שותה עכשיו קניתי מירושלמית אסלית שעל צווארה צלב כסף גדול, תושבת העיר בדיוק כמוני. כל זאת עוד בלי להתייחס לקבוצה של מאות אלפי אנשים עבורם עץ האשוח הוא יולקה, סנטה קלאוס הוא סבא כפור וכל העניין הזה הוא הנובי-גוד האזרחי לחלוטין (קישור).
אבל כל אלו גם יחד לא הופכים את ישראל של סוף דצמבר לנוצרית, גויית או פחות יהודית באיזשהו אופן. אלתרמן אמנם חשש בשיר אחר שלו משנת 1934 ש-"תל-אביב תהיה ז'נבה", אבל בסופו של יום מספק ב-"דצמבר" תיאור נטורליסטי, מרתק ורלוונטי למדי של החודש הזה, ללא ריח עוגיות ג'ינג'ר, סנטה קלאוס או עצי אשוח. עבור הישראלים דצמבר הוא בעיקר אירוע של מזג-אוויר ודו"חות מס וה-25 בדצמבר הוא עוד יום, משמעותי פחות מט"ו בשבט או ל"ג בעומר, עם פחות נוכחות במרחב הישראלי מצום גדליה או מתענית אסתר. תחושת הרחוב הרחוץ בגשם הטרי, הסגריר המתוק-חמוץ, ריח התפוזים; זוהי החוויה הישראלית של דצמבר אז והיום.

לכשעצמי אני אוהב מאוד את הישראליות הזו מהשיר(ים) של אלתרמן, הישראליות הפשוטה של היום-יום, הוויית החיים. למרות החיבה הבלתי מוסתרת שלי למסעות אנתרופולוגיים-עלאק ברחבי העולם, אני אוהב לחזור, את התה (עם השיבה), הלימון (מהעץ בבית של אחי) והספרים הישנים (בעברית). אני אוהב את החום הישראלי, ואת המוזיקה ברדיו ביום שישי, ואת המגן-דוד דווקא שנמצא על הדגל, ואת העובדה שלמגזין של שבת קוראים "מוסף" ושלפרלמנט "כנסת" ושלכסף "שקל", אני אוהב את העובדה שאני גר ברחוב הרצוג על שם רב ראשי ושאני עושה קניות בשופרסל ששמה גזור מהביטוי הארמי "שופרא דשופרא" ושאני יכול לקרוא את התנ"ך בשפת המקור בלי תיווך. וכל אלו יסודות חזקים מאין כמוהם שעומדים כנגד הגלובליזציה וה-"זה נוער זה, זה בררה" כבר לא מעט שנים.

אנחנו נוטים לדבר על הישראליות השדופה, יש בזה משהו; אנחנו מזדעזעים שוב ושוב מבורותם של צעירים, גם בזה יש משהו; אנו חרדים לגורל התרבות שלנו אל מול רידוד ואמריקניזציה וגם זה כנראה לא בלי סיבה. אבל כמו הביקורת הפולמוסנית של אחד-העם את היושבים בארץ אי-אז בראשית המאה (קישור), אנחנו חוטאים בביקורת קטלנית מדי, מתנשאת מדי; אנחנו מניחים שלפנים הכל היה טוב ושאנחנו פגיעים וחלשים ממה שאנחנו באמת. אנחנו לוקחים קבוצה קטנה, זניחה כמעט מבחינה מספרית, שחיה כאן אבל פניה אל-מעבר לים, ואנחנו בטוחים שהרוב המוחלט כמוה.
עץ חג מולד או סנטה קלאוס אינם חלק מהתרבות שלי, אבל למען האמת הם גם לא בדיוק מאיימים עלי ואני לא רואה שום סיבה לעלות בשלם על בריקדות. זאת ועוד, בעידן בו נשיא ארצות הברית הנוצרי עורך בחנוכה הדלקת נרות חגיגית וכשרה וחב"ד מדליקה מדי ערב חנוכיות ממגדל אייפל ועד החומה הסינית, נדמה לי שעץ חג מולד צנוע הוא מעשה נדרש של נדיבות. אני מסתכל על הלא-יהודים באוניברסיטה שעושים את חוק לימודיהם בעברית, מתאימים את עולם האסוציאציות וההקשרים לזה היהודי, שובתים ביום הכיפורים, לומדים ברמדאן או בפסחא במקום להיות לצד משפחתם, ואני הולך ומשתכנע שגם להם מגיע סמל אחד במרחב הציבורי מתוך תרבותם.
15419815_1512399648788840_8643314186097227464_o
(נזירות חוצות את מעבר מנדלבאום בחג המולד, 1956; צילום: לע"מ)
אישית אני בעד שישראל תהפוך ליהודית יותר, שנעמיק את הידע התרבותי שלנו ואת היצירה המקורית לנו; אני מייחל לכך שיותר ויותר ישראלים יראו במסורת היהודית כשלהם ויטלו עליה אחריות – כי לא הכל מושלם, רחוק מזה. אני חושב שאפשר לעשות זאת על-ידי הקצבת יותר כסף לתרבות (צעד לו הרב נבון מתנגד), או על ידי ההבהרה שזכויות האדם מעוגנות במסורת היהודית (דבר שהרב נבון חושב שאינו נכון), או על-ידי צמצום הפערים בין עניים לעשירים (שמבחינת הרב נבון אינם מהותיים) או בהבטחת חינוך ממלכתי איכותי ועשיר תרבותית לכלל הילדים בישראל (ניחשתם נכון).
אבל לא הרב חיים נבון הוא הנושא, כי הוא לא לבד, צריך להבין שאי אפשר להחזיק את המקל בשתי קצותיו: המשמעות של זניחת התרבות והחינוך העבריים היא יותר שנאה, יותר פחד ופחות הצלחה; ככל שנהיה יהודים יותר נהיה ליברליים יותר, ככל שנהיה פלורליסטיים יותר נהיה יהודים יותר. האתגר שלנו הוא הזהות החיובית, בעידן של דימונה וצוללות ו-F35 המיתוס המגייס של "קמים עלינו לכלותינו" פשוט מאבד (ובצדק) מתוקפו. בהקשר הזה יכולים לתת הליברטריאנים והניאו-ליברלים (שיובאו לישראל מארצות-הברית של לפני 2008) את ידם לפוסט-לאומיים (שיובאו לישראל מפריז של 1968) מאחר ושניהם מביאים לאותו המקום: שוביניזם לאומי תלוש ואלים שהוא הוא האיום על זהותה היהודית של המדינה.
ומה באשר לעץ אתם שואלים? הוא בפעולה ציונית הולמת הוסר והוחלף בסביבונים של נייר, דו-מימדיים, חסרי משמעות או עומק. ישר כח, זו הדרך להפוך את ישראל ליהודית יותר.
img_20161222_155730
(עכשיו זו אוניברסיטה עברית באמת! אין עץ אבל יש סביבוני נייר רבי עומק!)
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s