על הצורך בסיפור, מאה מעלות פרנהייט, טראמפ והיום שבו התחלתי להבין את אמריקה

בעיית זהות / יונה וולך

צִפּוֹר מָה אַתְּ מְזַמֶּרֶת

מִישֶׁהוּ אַחֵר

מְזַמֵּר מִגְּרוֹנֵך

מִישֶׁהוּ אַחֵר

חִבֵּר אֶת שִׁירֵך

שָׁר בַּבַּיִת

דֶּרֶך גְּרוֹנֵך.

צִפּוֹר צִפּוֹר

מָה אַתְּ שָׁרָה

מִישֶׁהוּ אַחֵר שָׁר

דֶּרֶך גְּרוֹנֵך.

*************************

כשמד הטמפרטורה חצה את ה-100 פרנהייט התחלתי לחשוב שלא בטוח שהרעיון כל-כך מוצלח. ביום הקודם כבר ניסיתי לצאת לכיוון והחום פשוט המם אותי, לא אפשר לי לנשום. נעצרתי איפשהו ליד פורט מאייר (Fort Myer), מתנשף למדי, כשקצין מארינס פחות מתנשף (במדי אימון גופני, בחיי שיש דבר כזה), תהה בעצם מה אני עושה שם. אחרי שהסביר לי בקווים כלליים את חוקי הפרבר האמריקני (רחובות לא נועדו ללכת בהם), הוא ניסה לברר בעדינות מה הסיפור שלי, מה הביא אותי לשם, למה להגיע לבקר באתר לאומי כל-כך שאין לי אליו קשר ישיר, במקדש האמריקאי כל-כך של ארלינגטון.

כמה שעות לאחר מכן, בחום לא פחות מהביל, כשאני משרך את רגליי בין אלפי משוכות קבר זהות, מתרחק מהאנדרטאות הגדולות ומהמסלול המומלץ, התחלתי להבין על מה הוא מדבר. זו אמריקה אחרת, עם סיפור אחר. אלו לא חיי הפרבר השקטים, לא השיממון העצל של המיד-ווסט ובטח לא ארמונות הזכוכית והפלדה של הערים הגדולות, זו אמריקה שהקריבה עבור העולם קורבן גדול, עמוק וכבד ממה שניתן להעלות על הדעת. 6,867 חיילים אמריקנים נפלו בשנים האחרונות בעיראק ואפגניסטן (קישור, קישור), 2,475 מתוכם היו בגילאי 18-22; הם מצטרפים ל-58,209 אמריקאים שנהרגו במלחמת ויאטנם, 36,516 שנפלו במלחמת קוריאה, 405,399 שנפלו במלחמת העולם השנייה, 116,516 שנפלו במלחמת העולם הראשונה (קישור). עוד ועוד מספרים, עוד ועוד קברים לבנים זהים פרוסים על הגבעות המוריקות אל מול הפוטומק, עוד ועוד משפחות שחייהם סטו ממסלולם, עוד ועוד חיים שנקטעו.

20160728_110152

ואז אל מול אתוס מגיני החירות שלחמו את מלחמתם במרחק אלפי קילומטרים מביתם, דגתי מהתרמיל את "היסטוריה עממית של ארצות-הברית", רב-המכר של הווארד זין (Howard Zinn) שיכול אף לשמש כמעצור לדלת לעת-מצוא. הספר של זין פופולארי באופן יוצא-דופן; זה ספר אקדמי שהיווה למעשה פרויקט חינוכי רחב בהרבה (קישור) עם גרסאות שהותאמו לקהלי-יעד שונים ואפילו סדרת טלוויזיה נלווית. בבסיס הספר שחיטה גסה של האתוס האמריקני, מקולומבוס, דרך וושינגטון ועד מלחמת העולם השנייה. יותר ממליון אמריקנים צלחו את אלף עמודי הספר וגם כמה עשורים לאחר שנכתב הוא מוצג בהבלטה על שולחנות חנויות הספרים. זין שחילק את זמנו בין כתיבה אקדמית ביקורתית לפעילות בתנועות הנאבקות למען זכויות האזרח וכנגד המלחמה, נחשב לייצוג מובהק לשמאל האמריקני. האמריקה שלו היא לא "ארצם של בני החורין ומולדתם של האמיצים" והאמריקאים אינם מגינים על חירות העולם; אמריקה היא החטא האימפריאליסטי הקדמון והאמריקאים אינם אלא נבלים תאבי-בצע. לא ברור אם זה בכל זאת או למרות זאת – אבל הספר הצליח, זין הפך לסלבריטי, גרסתו להיסטוריה האמריקנית נלמדת בבתי-ספר ומהווה מהרבה בחינות מודל, תיאורו ההיסטורי נתפס כסיפור האמתי.

למרות כישרון הכתיבה יוצא הדופן מעולם לא אהבתי את זין ולמרות זאת יוצא לי לשוב לספרו לא פעם ולא פעמיים, לא רק בארלינגטון אלא גם אל מול החדשות המתחלפות ובפעם האחרונה ביום ההשבעה של טראמפ. המסקנה המצטברת שלי היא שאי-אפשר להבין את ארלינגטון בלי זין, אי-אפשר להבין את בחירות 2016 בלי זין, אי-אפשר להבין את הטרפת שארצות-הברית הולכת ונכנסת אליה בלי זין.

כל זה דווקא לאור העובדה שמבחינת זין "ההיסטוריה היא רק קרדום לתיקון עולם ולפיכך אינה רק מתריסה ולוחמת אלא גם סלקטיבית ומגמתית עד זרא", כפי שניסח בתמציתיות פרופ' ערן שלו מאוניברסיטת חיפה (קישור); או במילים אחרות, זין לא בהכרח מספר סיפור היסטורי נכון או מדוייק, אבל הוא מבטא זרם-עומק בתרבות האמריקנית. וזרם העומק הזה, שקנה שביתה באקדמיה ואחיזה בחלקים של הציבור ובקרב נציגיו הפוליטיים, ואולי גם חצה את האוקיינוס והיגר לכאן.

ואל מול אלפי הקברים האלה, אל מול החיילים האמריקנים שחוזרים לארצם בתוך ארון (קישור) ואל מול אלו שמשאירים את משפחתם מאחור (קישור) ולוחמים למען ארצם, התיאוריות של זין אינן רק דגל אדום, אלא דיסוננס. במילותיה של יונה וולך זו ציפור שמזמרת את שירו של מישהו אחר, שקולה אינו אותנטי עוד, שהופכת ממרגיעה למטרידה ושאין בה עוד את תחושת השלווה והביתיות שציוץ ציפורים אמור לבטא. מי את לעזעזאל ציפור זרה? את השיר של מי את שרה? והיכן השיר שלי? אלו לא שאלות תיאורטיות אלא סוגיות עמוקות של זהות שנוגעות בבסיס ההגדרה העצמית.

בכסות של קדמה ודמוקרטיה הלך הרוח של התיאוריות של זין (המהוות כמובן רק סמל) מכאיבות את הלב לרבים, מעלות דיסוננס עמוק, מדגישות את הצורך במסגרת השתייכות, בתרבות, בסיפור, בבית. כשפעם אחר פעם עולה השאלה מאיפה מגיעים המצביעים של טראמפ התשובה האוטומטית שעולה בי היא מארלינגטון, ממחפשי הפשר, מהזקוקים לסיפור, מכולנו. השאלה אם יש חכמה בהצבעה שכזו והאם טראמפ העשיר, העירוני וגס-הרוח הוא המענה הנכון לצורך, היא שאלה מעניינת (שלעניות דעתי יש לה תשובה שלילית ברורה), אבל בעצם לא היא השאלה. שאלת המפתח בבחירות האמריקאיות, היא שאלת המפתח בהצבעה הבריטית על הברקזיט, היא שאלת המפתח בבחירות הממשמשות ובאות בצרפת, היא שאלת המפתח שמונעת חילופי שלטון בישראל, היא שאלת הזהות.

20160728_095038

נוח יהיה להשאיר את הסיפור הזה ברמה של פוליטיקה גבוהה, אבל האמת שהוא רלוונטי לא פחות (ואולי הרבה יותר) ברמה האישית. זיגמונט באומן (שהלך לעולמו לפני שבועות ספורים), הדגיש בכתבים שלו את הקושי של האדם החי במציאות של מודרניות נזילה אל מול חובתו המתמדת לבור את דרכו, לספר לעצמו את סיפורו. האדם הוא מין שחי בלהקה, אבל לא כמו כל בעל חיים אחר – הוא דורש משמעות, דורש מסגרת שייכות, דורש להיות חלק ואינו יכול לסבול מצב בו הציפור שלו שרה את שירו של מישהו אחר. אין כואב יותר מלאבד את הסיפור שלך, אין מסובך יותר מלכתוב את סיפורך מחדש, אבל אם מישהו יעיז לספר בעבורך סיפור אחר, למחוק את הסיפור שבשבילו אתה חי ומת, אתה תבעט ורוב הסיכויים שזה יהיה אלים יותר מהכנסה של פתק זה או אחר לקלפי.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “על הצורך בסיפור, מאה מעלות פרנהייט, טראמפ והיום שבו התחלתי להבין את אמריקה

  1. רחובות לא נועדו ללכת בהם? אז למה כן נועדו הרחובות?
    ובתקציר פשוט – אתה טוען שטראמפ (שהוא חלק מתופעה רחבה יותר) הוא תגובה של אנשים שמאסו שמספרים להם סיפור אחר, שהוא לא הסיפור שלהם ולא הסיפור שהם יכולים להאמין בו.
    בהקשר הזה, אמריקה היא חטא אימפריאליסטי, ולא מגינת העולם החופשי?

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s