על כל אלה ועל השבריריות

על כל אלה / נעמי שמר

עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ
עַל הַמַּר וְהַמָּתוֹק
עַל בִּתֵּנוּ הַתִּינֹקֶת
שְׁמֹר אֵלִי הַטּוֹב.

עַל הָאֵשׁ הַמְּבֹעֶרֶת
עַל הַמַּיִם הַזַּכִּים
עַל הָאִישׁ הַשָּׁב הַבַּיְתָה
מִן הַמֶּרְחַקִּים.

עַל כָּל אֵלֶּה, עַל כָּל אֵלֶּה
שְׁמֹר נָא לִי אֵלִי הַטּוֹב
עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ
עַל הַמַּר וְהַמָּתוֹק.

אַל נָא תַּעֲקֹר נָטוּעַ
אַל תִּשְׁכַּח אֶת הַתִּקְוָה
הֲשִׁיבֵנִי וַאֲשׁוּבָה
אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה.

שְׁמֹר אֵלִי עַל זֶה הַבַּיִת
עַל הַגַּן – עַל הַחוֹמָה
מִיָּגוֹן מִפַּחַד פֶּתַע
וּמִמִּלְחָמָה.

שְׁמֹר עַל הַמְּעַט שֶׁיֵּשׁ לִי
עַל הָאוֹר וְעַל הַטַּף
עַל הַפְּרִי שֶׁלֹּא הִבְשִׁיל עוֹד
וְשֶׁנֶּאֱסַף.

מְרַשְׁרֵשׁ אִילָן בָּרוּחַ
מֵרָחוֹק נוֹשֵׁר כּוֹכָב
מִשְׁאָלוֹת לִבִּי בַּחֹשֶׁךְ
נִרְשָׁמוֹת עַכְשָׁו.

אָנָּא שְׁמֹר לִי עַל כָּל אֵלֶּה
וְעַל אֲהוּבֵי נַפְשִׁי
עַל הַשֶּׁקֶט, עַל הַבֶּכִי
וְעַל זֶה הַשִּׁיר.

************************

אחת לכמה שעות נשמעת בבית החולים בוולנט קריק מנגינה עדינה – שיר ערש מתנגן וכולם עוצרים את נשימתם, אם ואב נרגשים לחצו על הכפתור, עוד תינוק בא לעולם. 

ואנחנו, מותשים ובוכים ומתרגשים לחצנו על הכפתור פעמיים. שניים באו לנו לעולם, בן ובת. ולמרות התכנונים התקוות והציפיות שום דבר לא מכין לזה.

כתבתי את השורות האלה. וחודשיים עברו וניסיתי לחזור ולכתוב, ורק עכשיו נסמכו המילים למחשבות. אולי.

*

מה אני אזכור מכל זה? מהלילות ללא שינה, מתקופת הינקות של השניים ועוד אחת שהפכה פתאום לגדולה? מה אני אזכור מברקלי – המקום בו הפכנו באופן מלא למשפחה?

אני עדין כאן וכבר עכשיו אני זוכר רק פרגמנטים.

אני זוכר את הנסיעה לבית החולים. הפעם עם השניים נסיעה מתוכננת ולא נסיעה בהולה באמצע הלילה. כמה מוזר זה היה, יום ריק שבסופו נקבעה פגישה שתוכננה עד לפרט האחרון – היא על שולחן הניתוחים, אני מאחוריה, ולפנינו שתי עמדות מוכנות לקליטה שלהם. כל עמדה והצוות שלה – מוכנים לתת סיוע ברגעים הראשונים שלהם בעולם. 

כמה מוזרה ההתנהלות ביום שכזה. 

אני זוכר את עצמי מנסה לסגור כמה שיותר קצוות מראש, מבין שבעוד שעות אחדות ישנו חיינו, ישתנו חיי. 

אני זוכר את החשש המשותף שלה ושלי – איך אפשר בכלל להעביר את הזמן? 

אני זוכר את ההפתעה מול הבוגדנות של מחוגי השעון – איך הם זזו מהר כל כך? איך כבר הגיעה השעה לצאת?

*

הדבר הבא שאני זוכר היא הדרך. 

איכשהו באותו היום לא הובילה אותנו תוכנת הניווט לאוטוסטרדה העצומה, בת שמונת המסלולים, המנהרות והמחלפים. 

נסענו דרך היער, בכביש הפתלתל שבבת אחת מגלה פתאום בלי הכנה את היופי עוצר הנשימה של המפרץ. את הגשרים והמגדלים הגבוהים ובתי המידות שנראים מהזווית הזו כמו צעצועים נטושים שמישהו הטיל באמבטיה.

אני זוכר את החרדה המטפסת במעלה החזה מהתבוננות בעולם מגובה כזה. אני זוכר את עצמי חושב – אלוהים כמה שאנחנו קטנים. אני זוכר את ניסיונות הנשימה ואת מנטרה המרגיעה (לכאורה) ששיננתי לעצמי – ככה זה, פרופורציות, סך הכל, אנחנו קטנים…

עוד אני זוכר את העצים שגדלים ברום הרכס, נאחזים באדמה בזוויות לא הגיוניות. הם בקושי נאחזים בחיים אני חושב לעצמי, אבל מדהים הגובה שאליו הם מגיעים.

*
קרע הזיכרון הבא הוא מחדר ההמתנה. כמה שעות לפני הפגישה שלנו ושלהם. חדר רגיל של בית חולים.

אני זוכר את האחות מתנצלת – המיזוג לא עובד, אבל יש אוויר טוב בחוץ (כמה לא אופייני לבית חולים, אה?).

אני זוכר מאחורי הוילון חלון מפתיע בגודלו שצופה אל רכס ההר הגדול. הר השטן, Diablo Mountain, כפי שכינו אותו המתיישבים המקסיקנים שחרדו מהצל שנטיל על ימיהם כאן בעמק. 

בהתחלה היו טפסים. בכל סיטואציה בחיים האמריקניים יש טפסים וקל וחומר בלידה של אזרחים אמריקניים. ומוזרים מכל אלה הם טפסי הconcent, בהם אתה מסכים שיעשו בך או בשארי בשרך פעולות רפואיות שונות. כאילו שיש לך ברירה או אתה מבין בזה משהו.

ולבסוף נגמרו הטפסים. אותה הכינו לניתוח בחדר אחר ואותי הותירו לבד.

אני זוכר את מחוגי השעון מתנהגים אחרת לגמרי מהבוקר ופתאום מאטים את מרוצתם. משאירים אותנו בבין השמשות, בזמן שאינו זמן, עוד בטרם שעת הפגישה היעודה, ובלי עוד טפסים למלא. 

החלון פנה למזרח והשמש העריבה באותו היום באיטיות מוזרה. העולם הלך והתכהה והשמים התכסו בגוונים שונים, אבל השמש הוסיפה לעמוד כאילו במקומה. המראה היה מהפנט, הטבע השתנה מול העיניים וידעתי שגם חיי מתחילים להשתנות ברגעים אלו ממש.

והבטתי בנוף ולא ידעתי מה לעשות.

שרתי לעצמי איזה ניגון חסידי נשכח (אני לא זוכר אם לעולם הזה או לעולם הבא). ולבסוף עברתי לזמזם על בתנו התינוקת, על אהובי נפשי.

*

בחדר הניתוח הייתה המולה. ומכאן קופץ הזיכרון לרגע בו שלפו אותו, ראשון מבין שניים מהבטן, מניפים אותו למעלה כמו גור קטן. פילסתי לי דרך אליו וביקשתי לגעת בפלא הקטן עם העיניים החכמות, בילד שלי. התבוננו אחד בשני, חושבים (כנראה) שנינו על הדרך הארוכה שעוד נכונה לנו. 

אני זוכר ששקעתי במחשבות כשאחות נגעה קלות בכתפי – אחותו יצאה החוצה, בוכה בבכי חלש. 

אני זוכר את החרדה האיומה ואת החמלה על הייצור הקטן שנשימותיו הראשונות קשות כל כך.

אני זוכר אותו מתחיל לבכות במקביל. בכי ילדי, תינוקי, בכי שמבקש ממך ללטף את הלחי, לדבר ברוך, להגיד מילה טובה.

אני זוכר את תחושת הפיצול האיומה. את המעבר מעריסה לעריסה. את הרצון שלי להיות איתו ואיתה.

אני זוכר מחשבה חדה מבליחה בראש, גורמת לכאב ראש איום, כמו ברק שמפלח את המוח – ככה זה יהיה מעתה והלאה. זה הוא והיא ולעיתים זה או הוא או היא.

*

אני זוכר את תחושת המשימתיות של הימים הראשונים. את הטעם המוזר של הקפה פיסטוק (מה לעזאזל?) את הטעם המלאכותי של חטיפי צ'יפס (שלפחות היה צפוי). את השמחה כל פעם שהם התעוררו משנתם. 

זה אמיתי. הם כאן. הם בסדר.

אני זוכר את הגעגועים לילדה הקטנה הנפלאה שלי שנותרה בבית. אני זוכר את המבט שנפל לי על ראשה כשהספקתי בדקה האחרונה להוציא אותה מהגן – מתי היא כל כך גדלה?

את כאב ההבנה שנפלה בהדרגה. קשה לה, קשה לה כל כך.

אני זוכר את הנסיעה שלנו לסן-פרנסיסקו, אני והיא – הגדולה-קטנה. בחיבור המיוחד שלנו. את ההתרגשות העצומה שלה מהרכבת.

את המוכרת הסינית הזקנה שהתלהבה ממנה כל כך עד שנתנה לה כובע סרוג במתנה. סגול עם אזניים קטנות ירקרקות.

את החיבוק המתוק שהיא נתנה לי הקטנה מול הים, את הריצה שלה על המזח לקול הצחוק הטוב של הדייגים.

אני זוכר את המועקה העצומה – אני אחראי לחייהם, לרווחתם, לפרנסתם ולבריאותם של שלושה יצורים קטנים.

אני. אחראי. לא בכאילו, לא אחריות שילוחית. אחראי ממש. ואני זוכר את הלחץ בחזה והצפצוף באזניים עם ההבנה שגם אם מותר לעשות טעויות אסור לעשות טעויות, לפחות לא חמורות מדי.

אני זוכר את הטפסים והחישובים. את הכמות העצומה של החיתולים. את שתי מכונות הכביסה ביום.

את הפעולה כמו מכונה. את המאבק להתקין את כיסאות הבטיחות.

אני זוכר את התסכול, לאו דווקא בזמן עבר. ויש גם אושר ושמחה ואהבה. ויש תסכול.

*

אני זוכר את ההחלטה לעצור ולחגוג את הלידה של השניים בדרך יהודית.

את הטקס הקטן בבית הכנסת.

את הקאפקייקס שהזמנו מאמזון.

את הבחירה המובנת מאליה. נסיים בפיוט ישראלי. נעמי שמר. את החיפוש אחרי התרגום.

*

אני זוכר בוקר בבית החולים לילדים באוקלנד, לבד איתו, עם הקטן. אמא שלו בבית עם אחותו, ככה זה, או איתו או איתה, מתפצלים. אני זוכר את הנוף הרחוק לסן-פרנסיסקו. אני זוכר את עצמי מדבר אליו כאילו כדי להרגיע אותו, אבל בעצם מרגיע את עצמי. הוא הרי מחייך לעצמו מתוך שינה.

אני זוכר את עצמי עושה את הסוויץ'. מחליט לפקד על האירוע ולא לחוות אותו. דוחה בנימוס את ההצעה לשוחח עם עובדת סוציאלית. מחייך בקור רוח (לא אמיתי).

אני זוכר את עצמי מבין שהילד הקטן הזה צריך לעבור ניתוח מורכב בעוד זמן לא רב שדרוש לו כדי לגדול ולהתפתח. אני זוכר את עצמי מבהיר לעצמי ולאחרים שזה הולך להיות קשה אבל לא מסוכן. שזה ניתוח לא נעים אבל גם לא נדיר. שהוא יגדל ויפרח וימשיך לדבר איתי עם העיניים החכמות שלו.

אני זוכר את הטלפונים והסידורים. את המחקר רופא אחרי רופא. וכנראה שבעתיד אזכר בטלפונים ובסידורים נוספים שאעשה בשבועות הבאים.

*

אני זוכר את פגישת הזום עם הרופא בשעת בוקר בעברית. השיחה מקצועית. הוא מסביר אנחנו מהנהנים. לא מורכב. מצב מובהק. תפסנו בזמן. תסירו דאגה. במחברת אני כותב הערות – צריך להשיג הפניה, מי יהיה עם אחותו התאומה, מי יהיה עם הגדולה-קטנה.

אני זוכר את עצמי יושב בספריה. פותח ספרים וקובץ במחשב. זה יום עבודה. נפרדתי מדקלה לפני דקות אחדות. היה לנו בוקר נחמד. דיברנו על החזרה לארץ ומה שהיא תביא איתה. 

אני זוכר את היוטיוב בוחר באקראיות את "על הדבש ועל העוקץ" ואותי נשבר. מניח בצד את העבודה ומתחיל לכתוב.

ילדים הם אושר כל כך גדול, וכל כך שברירי. על כל אלה, על אהובי נפשי, על השקט, על הבכי.

על מחר

בְּלֶכְתִּי לִישֹׁן עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי:

מָחָר אֲחַמֵּם אֶת הַסָּאוּנָה,

אֵיטִיב עִם עַצְמִי,

אוֹלִיךְ, אֶשְׂחֶה, אֶרְחַץ,

אַזְמִין אֶת עַצְמִי לְתֵה עֶרֶב,

אֲדוֹבֵב אֶת עַצְמִי בְּחִבָּה וּבְלַהַט,

אֲשַׁבֵּחַ: אִשָּׁה קְטַנָּה אַמִּיצָה שֶׁכְּמוֹתֵךְ,

אֲנִי בּוֹטַחַת בָּךְ.

(אווה קילפי, תרגום: רמי סערי)

מדהים עד כמה שום דבר בביוגרפיה של שקו קנה-מייסון (Sheku Kanneh-Mason) לא אופייני, הגיוני או מסתדר. הוא צ'לן קלאסי כהה-עור, מחזיק בתואר אצולה בריטי, נולד להורים פריווילגיים יחסית (מנהל עסקי של מלון יוקרה ומרצה באוניברסיטה), שלישי מבין שבעה ילדים (כולם אגב השתתפו בגרסה הבריטית של כוכב נולד), ומתחזק בו זמנית תדמית של אמן פופולארי מגניב ויוצר קלאסי רציני. 
בעולם המוזיקה הקלאסית עלו בשנים האחרונות כמה דמויות דומות לו: גוסטבו דודאמל, סטפן האוזר ובמידה מסוימת גם להב שני וגיל שוחט הישראליים. אפילו אמזון פריים הזדרזה לעלות על הטרנד בסדרת הטלוויזיה מוצרט בג'ונגל שעוקבת אחרי מוזיקאי קלאסי צעיר ואקסצנטרי. 
אבל בכל זאת יש בקנה-מייסון משהו יוצא דופן. זה כנראה גם צבע העור (בכל זאת אולם הקונצרטים הוא אולי המעוז האחרון של העושר האירופי הישן), אבל לא פחות מזה האופי הביישני, העדר האקסצנטריות, ו… הגיל. הילד נולד ב-1999, הוא נוגע כבר כמה כמה שנים בפסגה, יש לו אלבומים מצליחים בגלל איכות ולא בגלל שערוריות והוא… רק בן 22. 

*
איך מגיעים להישגים כאלה בגיל כזה? אני שואל את השאלה באמת, לא מתוך הזווית הנבובה של ספרי הדרכה. יש שם בוודאי מידה לא מבוטלת של כישרון מולד. הרי זה העניין המוזר כל כך במוזיקה – שני אנשים יכולים לבצע בדיוק את אותה היצירה, שניהם יכולים להיות מדויקים מאוד, ובכל זאת הביצוע של האחד מרטיט וגאוני והביצוע של השני… לא. אבל אין ספק שיש פה עוד משהו – אלמנט חזק של אימון ומשמעת. בראיונות אתו הוא מספר שלמד לנגן מגיל צעיר מאוד, התאמן שעות בכל יום וגם כיום הוא חובש את ספסלי ה-Royal Academy בלונדון ולומד אצל אחת המורות הטובות בעולם. קנה-מייסון הוא על כן גם תלמיד חרוץ והעבודה הקשה שלו ניכרת גם בעיבודים המצויינים והמפתיעים שהוא מציע ובעצם בחירת היצירות.   
מדי פעם, כשאני בוהה באפיסת כוחות באוויר (נו טוב, למען האמת אני בוהה בפייסבוק  או בטוויטר, או במיילים המצטברים לאיטם בתיבה), בעיקר כשאני מאוכזב מעצמי ומההספק היומי שלי, אני חושב על קנה-מייסון. ולפעמים, אחרי שאני שומע שוב ושוב את הביצועים המדהימים שלו לערב של שושנים ולהללויה, אני עדין ער מספיק גם לחשוב על "בלכתי לישון" שכתבה אווה קילפי הקשישה. רגע לפני שהיא נרדמת, מספרת לנו הדוברת בשיר, היא מעבירה לנגד עיניה את כל מה שהיתה רוצה לעשות ביום המחר וככל הנראה לא הצליחה לעשות ביום הנוכחי. לא מופרך יהיה להניח שגם ביום הבא היא לא תצליח לעשות בדיוק את אותם הדברים ובלילה תעלה על משכבה שוב באותה התקווה. 
זו הרי מין תקווה אנושית בסיסית כזאת, יש לה יסוד חזק גם בתרבות שלנו – "ממחר מבטיח לך אפסיק לעשן" (אני אשתנה), "אחרי החגים יתחדש הכל" (התחדשות אחרת), או בגרסה מתוחכמת יותר וצינית למחצה "כָּל זֶה יָבוֹא מָחָר אִם לֹא הַיּוֹם, וְאִם לֹא מָחָר אָז מָחֳרָתַיִם" (מחר). אבל האמת היא שגם מחר הוא לא יפסיק לעשן, שאחרי החגים לא יקרה שום דבר שלא קרה לפניהם, ושהמשחתות הישנות לא יובילו תפוזים לא מחר ולא מחרתיים.אין ברירה על כן לאווה קילפי המסכנה אלא לעודד את עצמה במתק שפתיים ריק לקרוא לעצמה "אִשָּׁה קְטַנָּה אַמִּיצָה" ולסכם – "אֲנִי בּוֹטַחַת בָּךְ", כאילו שזה יעזור.

*
מאחר וברוב הימים לא מגיע עולמי הרוחני עד כדי אווה קילפי אני חושב על עליזה הברווזה. עליזה היא ברווזה נרגנת, מעצבנת ומרוכזת בעצמה פרי דמיונה של סופרת הילדים חיה שנהב (ראו כאן בתסכית מוזר במקצת). משפט המפתח בסיפורה הוא "עליזה הברווזה מתעצלת" – היא מתעצלת לנקות את הבית, לקנות אוכל, לרדוף אחרי זוזיק העכבר שגונב לה את העוגה או לטלפן לחבריה, וכך היא נותרת לבד בבית ריק ומלוכלך. ואז… דאוס אקס מכינה, היא לוקחת מטאטא ומנקה את הבית, הולכת למכולת, אופה עוגה ומטלפנת לחברים שלה. ככה פשוט. 
סיפור הילדים הזה כל כך מעצבן שפשוט אין לתאר. יש בו איזו תפיסה שהכל בידיו של האדם ומסר דידקטי לכל זאטוט שיפסיק לבלבל את השכל, שלא יתעצל ושיהיה שקו קנה-מייסון, ואם לא יהיה קנה-מייסון, שלפחות ילמד לנגן על צ'לו, ואם לא על צ'לו על חלילית, ואם לא ילמד לנגן אז לפחות שיסדר את החדר. בקיצור שיפסיק להתעצל – כמו עליזה.
אלא שהעצלות היא חלק מהטבע האנושי. כמו אווה קילפי אנחנו מדמיינים לנו כל ערב מחדש מחר מלא בעשייה שתיטיב קודם כל עם עצמנו. כמו ירמי קפלן אנחנו מתקשים להפסיק לעשן, אבל מבטיחים שממש מחר זה יקרה. כמו נעמי שמר אנחנו מיואשים מהמלחמה אבל בטוחים שהנה הנה מחר מחר יגיע השלום. ולמרות שאנחנו מכירים היטב את הדינמיקה הזו אנחנו דבקים היטב במנטרה. כמו הצליין החילוני של יצחק אוורבוך-אורפז, אנחנו מחכים באדיקות לגאולה שלא תבוא. 
זה אפילו יותר מורכב מזה – אנחנו פוגשים באנשים כמו קנה-מייסון ואנחנו יודעים שכדי לעשות משהו בעולם הזה אנחנו צריכים להיות קצת כמוהם. הם מעוררים בנו השראה. אנחנו מבינים שאם הם היו מתעצלים הם לא היו משיגים את כל זה ואנחנו עומדים נדהמים לא רק מול הכישרון שלהם אלא גם מול העשייה וההספק, מול זה שהם בניגוד אלינו לא מתעצלים. 
וזה נעשה אפילו יותר מורכב – לעתים נדירות אנחנו גם מקבלים חשיפה לעולמם של קנה-מייסון ודומיו, האנשים המוכשרים מאוד האלה. אנחנו קוראים איתם ריאיון חושפני בעיתון או שאיתרע מזלנו להכיר אותם באופן אישי. ואז אנחנו מגלים לחרדתנו שגם הם, ממש כמונו, חיים בתודעה שהם לא מנצלים את הזמן היטב, גם הם שבעי אכזבות וגם הם מספרים לעצמם כל מני סיפורים על מה שיקרה מחר.

*
שקו קנה-מיסון, אוווה קילפי, עליזה הברווזה, ירמי קפלן, נעמי שמר, יצחק אוורבוך אורפז. אני מקבל סחרחורת רק מלחשוב על קרוסלת השמות הזו. במקביל אני מנהל עם עצמי את רשימת הקניות (בפעם השלישית השבוע, ואנחנו רק ביום שלישי, אבל השוקולד נגמר), תוהה אם הקטנה תחזור שוב רטובה מהגן ומה זה אומר על המשך יום העבודה שלי ועל הכנסה של מכונת כביסה, יש גם את הדרישת תשלום הלא ברורה הזו מהאוניברסיטה וצריך לסדר את ענייני המס, נראה לי גם לחזור לשחות ממש יועיל לי עם כאבי הגב, והבטחתי להוצאה לאור לשלוח פרק מהספר כבר לפני שבועיים בערך, ומה יהיה עם המחקר הבא, וגם את החופשה צריך לארגן. 
טוב היום כבר לא אספיק, אין מה לעשות. אבל מחר! מחר אני אקום מוקדם ממש. אתחיל בקצת מוזיקה ישראלית תוך כדי סידור הבית (ישראלי ישן, אולי נעמי שמר בשביל האווירה, ואז משהו חדש יותר, ירמי קפלן, בשביל להתעורר), אקרא לקטנה סיפור (אולי "עליזה הברווזה"?), אקח אותה לגן, ארד לקומה התחתונה בספריה (זו שאין בה קליטה) ואשלוף את התרגום העברי הנהדר של רמי סערי ל"הפרפר חוצה את הכביש" של קילפי, אחשוב על הדמיון בינה לבין אוורבוך-אורפז, אחקור קצת על השקו קנה-מייסון שאני נהנה כל כך לשמוע בזמן האחרון, ואכתוב משהו בבלוג שיעזור לי לעבד את הימים המטורפים האלה.

על "בדמי ימיה" של עגנון ועל מעגלים שלא נסגרים

"כלו זכרונות תרצה. בחדרי בלילות בעשות אישי את מלאכתו ואירא פן אפריע אותו ממעשהו ואשב בדד ואכתוב את זכרונותי. יש אשר אמרתי על מה כתבתי את זכרונותי, מה החדשות אשר ראיתי ומה הדברים אשר יש עמי להודיע אחרי? ואומר על אשר אמצא מרגוע בכתבי, ואכתוב ככל הכתוב בספר הזה."

(ש"י עגנון, בדמי ימיה, עמ' 50)

"אדם שהגיע לפרק שנותי לא נאה לו לחזור על מעשה נערות, לפיכך סיפרתי לה מעשה תרצה ועקביה. אמרתי לה לרחל, דבר זה כדאי לך לשמוע. עקביה מזל אדם מסוים היה והגיעו שנותיו לשנות אביה של תרצה מינץ ולא הגה עליה עקביה מזל אפילו בחלום, הלכה תרצה ותלתה עצמה על צואריו של עקביה. כלום אין כאן מעשה נסים."

(ש"י עגנון, אורח נטה ללון, עמ' 37)

החורף של 2007-8, מצא את בנימין פרנקל ואותי קוראים בשקיקה את "בדמי ימיה". מעבר לים, במנצ'סטר האפרורית הייתה מירי וסטרייך שהדריכה אותנו בקריאה. העולם עשה את צעדיו הראשונים לתוך משבר כלכלי איום, בארץ היה ארגון המורים בראשותו המעטירה של רן ארז עסוק בלריב עם הממשלה בשביתת המורים הארוכה בהיסטוריה, ואילו בנק ישראל השיק את מטבע השנקל. בינתיים עברו כמעט עשור ומחצה – בנימין הפך למורה נערץ לספרות והמשיך להגות בכתבי עגנון, מירי הוציאה את שיריה מהמגירה אבל עדין נעה באי-נוחות כשקוראים לה משוררת (אבל היא מצויינת, קנו לכם את עולם לוחש בית).

*

קשה לחשוב על ספר פחות מתאים לבני-נוער, ובכל זאת קראנו דווקא אותו. הסיפור, בניגוד לנטייתו של עגנון, הוא דווקא די פשוט: לאה מינץ הולכת לעולמה בדמי ימיה במוות אסתטי ולבן ומותירה אחריה מתאבלים את מר מינץ (שלא זוכה לשם משלו) ואת בתה תרצה. עם תום ימי האבל נשלחת תרצה לבלות את הקיץ אצל מינטשי גוטליב, שהייתה חברה של האם ואישית תמיד ראיתי בה ייצוג מובהק לאישיות המפוקפקת של היאכנע של השטעטל. מינטשי הרכלנית והחטטנית רואה לנכון לחפור עם תרצה הצעירה בסיפור האהבה הלא ממומש של אמה ומלומד רחב-אופקים בשם עקביה מזל. מרגע זה העלילה מתנהלת בפתלתלות עד לסוף המר: תרצה הצעירה מוותרת על חיזוריו של לנדא המסוקס ונישאת לעקביה מזל המזדקן. כל זאת רק כדי לחיות חיי נישואין אומללים ולשחזר את ישיבתה חסרת התוחלת של אמה בדד.
מסיפור אחר של עגנון, "אורח נטה ללון", אנחנו למדים שקורותיהם של עקביה מזל המזדקן ותרצה מינץ הצעירה הפכו למשל ולשנינה בעיר השדה עליה כותב עגנון. גם הדמויות ב"סיפור פשוט" עוצרות בשלב כלשהו את העיסוק באומללותן שלהן כדי להגות באומללותה של תרצה. אבל דווקא האזכורים החוזרים ונשנים הללו מעלים את השאלה מה בעצם אמור הסיפור ללמד את הקורא. האזכור ב"סיפור פשוט" סתום לחלוטין בעיני (כמו חלקים נרחבים מסיפור הלא פשוט הזה, אבל זה כבר למקום אחר). המספר ב"אורח נטה ללון" מאזכר את תרצה ומזל ספק כרכילות עסיסית וספק כדי לומר משהו על דרכו של עולם, אבל לא כל כך ברור מה הסיפור מלמד על דרכו של עולם.
למעשה גם תרצה עצמה תוהה למה היא בעצם מספרת לנו את הסיפור. והתהיה של תרצה מהדהדת את התהיה של הקורא, המופנית לא רק כלפיה כמספרת, אלא גם כלפי עגנון שהעלה את הסיפור הזה על הכתב. ואולם התשובה לשאלה לא ממש מספקת. תרצה מעידה שהכתיבה היא עבורה תרפיה והדבר מסביר את הצורך שלה בכתיבה, אבל מה הוליד את הצורך שלה (היינו של עגנון) בפרסום? השאלה התעצמה בעיני כששמעתי את עגנון עצמו קורא את הסיפור בהקלטה שהועלתה לרשת ובה הוא מספר אותו כסיפור מעשיות בהטעמה מלנכולית, אך מעט חסרת פשר.

*

ומה הוביל אותי להגות שוב בסיפורם של תרצה ועקביה מזל? מה בצע לי בפיסת הרכילות הזו מלפני מאה ויותר שנים? ראשיתו של הסיפור בטעות. רציתי לקרוא ביום הכיפורים את "ימים נוראים" של עגנון, אלא שהיה כמובן מי שהקדים אותי ונטל את הספר מהספריה מבעוד מועד וכעת נותרתי עם יתר הכרכים של "כל כתבי עגנון" ונטלתי לידי את "על כפות המנעול", קובץ ספרי ה"אהבה" של עגנון שאין בו למעשה סיפור אופטימי אחד על אהבה. אבל כשנטלתי את הספר מהמדף לא חשבתי על זה ורק הכותרת נראתה לי הולמת את פתיחת השער ונעילת השער וכו'. ויום כיפור חלף ורק לאחריו התפנתי לסיים את הסיפור, במרחק-מה מימי הדין והתשובה. ודווקא בגלל שאין לי שום סיבה לקרוא כעת בסיפור הזה, עלתה אצלי ביתר שאת השאלה למה – למה עגנון העלה את הסיפור על הכתב, למה השפיע הסיפור הזה באופן עמוק כל כך על הספרות הישראלית לדורותיה? ולמה אני ממשיך וחושב עליו?

*

לא אהלך בגדולות ולא אציע פיתרונות הנוגעים לעגנון או לספרות העברית – שכן אינני מבין בכל אלה. אבל לכל הפחות באשר אלי, העיקרון של בדמי ימיה הוא עיקרון חוסר הפשר או היעדר סגירת המעגל והלקח. ההקבלה בין סיפור האם (לאה) לסיפור הבת (תרצה) מוביל אותנו להנחה שהנה לפנינו מוסר השכל, שיש פשר ויש לקח. לאה לא הלכה בעקבות ליבה ולא נישאה לעקביה, אך הנה בתה מתקנת את המעוות: היא גם הולכת בעקבות ליבה ונישאת לאיש אחריו היא נמשכת (עקביה) ולא לאיש המתאים לה (לנדא) והיא גם מתקנת את העוול שנעשה לעקביה וגואלת אותו מבדידותו. אלא שהמעגל לא נסגר והלקח לא נלמד ודווקא הניסיון לתיקון מותיר את כולם, ובעיקר את תרצה אומללים.
נראה לי כאילו עגנון ברוב תחכומו ניסה להעיר את עינינו מהסכנה שיש בלקחים עממיים, בפיסות רכילות המהוות משל ושנינה ונגזרים מהם תלי תלים של מסקנות. "כלום אין כאן מעשה נסים", תוהה המספר ב"אורח נטה ללון" על סיפורם של עקביה ותרצה, ומותיר את הקורא שקרא את "בדמי ימיה" מגחך – איזה מעשה ניסים בדיוק קרה פה? הרי עקביה מזל בכלל לא בנוי לנישואין, תרצה חיה חיים שאינם חיים, בחירתה הותירה את אביה מר מינץ ואת לנדא שבורי לב, וכמו שנרמז ב"סיפור פשוט" אין לקנא גם בתולדותיו של התינוק שנולד לחיי הנישואין הללו. 
החיים האמיתיים, מנסה אם כן עגנון לומר כאן, הם כאוטיים, אין בהם מחוות הוליוודיות ומעגלים שנסגרים במדוייק, יש בערך יש מורכבות. ופתאום כשאני חוזר לסיפור הזה ממרחק של עשור ומחצה, אני סוגר מעגל כאילו, וחושב שזה יופי של לקח שאני יכול ללמוד גם כאדם וגם כחוקר. אין סגירת מעגל, אין תיקון מדויק. אם סיפור מסתדר יפה מדי הוא לא אמיתי כנראה. הוא מלאכותי מדי.

על ה"יהי אור" של ברקלי ועל ספריות תת-קרקעיות

אנשים חושבים שאלהים אמר 'יהי אור'
בפאתוס ובפקודה רועמת כדרך שאנשים
נושאים נאומים ערב קרב, אבל באמת אמר
אלהים 'יהי אור' בנחת ובשלוה, כאדם
הנכנס לביתו להינפש ומעלה בו את האור

(יהודה גזבר)

"Let there be light", לא פחות מזה. "Fiat lux" בגרסה הלטינית המקורית, "יהי אור" בגרסת פרשת השבוע.
המילים חקוקות בראש שער סאת'ר שבכניסה לקמפוס. הן נקבעו במקום בולט ובברונזה ירוקה, מתחת לכוכב שמפיץ את אורו לכל עבר. המילים, הכוכב והאור טבועים בתוך מגן ועטורים בענפי אלון האופייניים לאזור. הקומפוזיציה כולה מעלה על הדעת נס רומאי המונף אל-על ומנחה את דרכו של צבא הצועד במערכה, כשכבר מראש עד בטרם החל הקרב נקבע נצחונו.
גם על סמלה של אוניברסיטת קליפורניה טבועה הסיסמה, משתרגת מתוך ספר כאילו מבקשת לומר, כאן מתוך הספרים הנקראים ונכתבים כאן נובע האור.

כמה ביטחון עצמי, תחושת שליחות ונחישות צריך כדי לבחור בדימוי הזה. כמה עוצמה יש לאמונה שאתה והספר שלך והמחשב שלך מביאים אור. כמה סכנה יש בכל אלו.

*

בכניסה לאגף בספריה המיועד לחוקרים צריך להראות תעודה. אקט טכני, אבל… גם טקס. וכל בוקר כשהספרן המשועמם מעיף מבט בתעודה שלי מחלחל החשש – הנה, הנה, הוא כבר יבין שאני לא מפה. וגרם המדרגות שמוביל לספריה הוא הרי גרם המדרגות הגדול, המפואר והלבן ביותר בקמפוס כולו. האוניברסיטה העצומה הזו מהממת אותי, מלמדת אותי יום אחרי יום שיעורים בצניעות, ובמקביל גם דוחפת לעבודה. ברקלי גדולה כל כך ומרשימה כל כך, עד שאי אפשר להישאר אדיש אליה. ומי שלא גדל בתוך העולם האקדמי אלא הגיע אליו מבחוץ, כנראה נידון גם להיאלם מולה בפקפוקים ובהתלבטויות.
העולם האקדמי עסוק בלשפוט, לדרג ולהעריך את הנתונים לחסדיו באופן שיטתי – מאחרון הסטודנטים לתואר ראשון ועד נשיא האוניברסיטה וחברי האקדמיות למדעים. כאיש אקדמיה אתה כל הזמן ב"התמודדות על" וב"שיפוט של". והדירוג המתמיד הזה נותן את אותותיו. כפי שהעלה באחרונה מחקר של כתב העת Nature, כתיבת דוקטורט מציבה אתגרים מנטליים עצומים (לינק), לא יהיה מופרך לומר שהיא מעלה את הסיכון לדיכאון ומחלות נפש, ולא יהיה מופרך גם למתוח את הקו הלאה מהדוקטורט גם לשלבים הבאים בקריירה האקדמית.
המקומות השפויים יותר באקדמיה ערים היטב לאתגר הזה. כך למשל, אוניברסיטת ארפורט, שאירחה אותי בגרמניה מפעילה תכנית מקיפה שמסייעת להורים באקדמיה, המתמודדים עם הג'גלינג של המירוץ לקריירה לצד המירוץ המשפחתי (לינק). ברקלי מפעילה גם היא תכניות שונות של wellness, תמיכה מנטלית ועוד. אבל מעל לכל אלה בולט הקונספט המקומי של be kind. הוא ניבט אליך משלטים וגרפיטי ברחוב, תופס מקום מרכזי במערכת החינוך ובאופן כללי קשה להתעלם ממנו באוניברסיטה ומחוצה לה (הנה למשל תרומה ישירה של האוניברסיטה בברקלי לשיח הזה; והנה יישום מעניין שלו; ועוד יישום מעניין שלו). 
לקח לי המון זמן להבין מה העניין בעצם. ושה-be kind קשור בטבורו ל-let there be light. לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי להבין לאן תפיסה עצמית של אדם הרואה את עצמו כמקור של אור וממסד הרואה את תפקידו בהפצת האור בעולם יכולים להוביל. ברקלי לא חפה מהסכנות העמוקות האלו, אבל היא לפחות מנסה לאזן אותם בתפיסה הומניסטית, בחינוך לאדיבות, בבניית מדרגות אל וממגדל השן.

*

אחרי עוד ועוד סגירת פינות, מילוי טפסים ומחויבויות קודמות, הגעתי סוף סוף לפני כשבועיים לשלב שבו הייתי צריך ספר מהספרייה. עד לאותו היום הייתה הספרייה של ברקלי חידה בעיני. אולמות הקריאה היו אמנם נאים מאוד, מרשימים באדריכלות הנאו-קלאסית שלהם וכמובן עצומים בגודלם. הספריה כאן גם נוחה מאוד. בניגוד למסורת הישראלית של אדריכלות אוניברסיטאית מתוחכמת מדי, כאן ניכר שרווחתו של משתמש הספרייה עמדה במרכז – מתכנון האור והאוורור, דרך מגוון הכיסאות, השולחנות והכורסאות. אבל בספריה יש הרי עוד מרכיב, לא חשוב במיוחד אבל בכל זאת נדרש, נו… הספרים. ולמרות סיורי הסקרניים בספריה לא יכולתי להתעלם מהעובדה, שמהבחינה הזו היא דווקא לא מרשימה במיוחד. כל העניין הזה לא כל כך הסתדר לי. קראתי הרבה על מערכת הספריות המפוארת. ידעתי גם על ההתעניינות הכמעט פטישיסטית של ספריות האוניברסיטה בישראל ועל הרכישה הנרחבת של ספרות עברית מכל הסוגים. אז איפה כל הספרים האלו מסתתרים? כולם ממתינים באכסון מרוחק אי שם בלב ההרים?
המיקום של הספר אותו חיפשתי הציע לתהייה שלי תשובה מפתיעה. הוא נמצא ב-Main Stacks, כך נכתב, בקומה הרביעית. Main Stack, סיפר לי גוגל הוא מעין צינור מרכזי שמשמש לעתים לאוורור ולעתים כדי להיפטר מפסולת. הנחתי על כן, שהמדינה המזרח-תיכונית האיזוטרית שאני חוקר, הידועה בשם ישראל, לא מצאה כנראה את מקומה בספרייה המרכזית ונדחקה אל חדר אוורור צדדי. כעת הייתה המשימה למצוא אותו ובזה נכשלתי כישלון חרוץ.
לא הייתה ברירה על כן, אלא לגשת אל שומר השער, הספרן בודק התעודות ולשאול את עצתו. "אה זה פשוט מאוד" הוא ענה בקול לשאלתי השקטה, וברגע שהוא אמר את זה ידעתי שזה לא יהיה פשוט. "רד לקומה הראשונה ותפנה ימינה. לך עד סוף המסדרון, ובמקום בו בדרך כלל פונים ימינה כדי להגיע לשירותים, פנה שמאלה ורד במדרגות. תגיע לאולם מבואה קטן ובסופו דלפק השאלה. שם תפנה שמאלה, תציג שוב את הכרטיס שלך ואתה במקום הנכון".
כבוגר קמפוס הר הצופים ובניין 72 באוניברסיטת בן-גוריון נערכתי למשימה כראוי – לקחתי בקבוק מים והודעתי מראש לאשתי לאן אני הולך כדי שתדע לבוא ולחפש אותי אם אלך לאיבוד. אלא שהתברר שבכל אלו לא היה צורך. ההגעה הייתה פשוטה, ההנהון של שומרת השער אל מול הכרטיס שלי היה מיידי, ו… ההפתעה הייתה עצומה. מבעד לפתח צדדי, לא גדול בהרבה מדלת ממוצעת, בקצה המסדרון, השתרע עולם ומלואו – ארבע קומות תת קרקעיות עצומות עם מרחבים בלתי-נתפסים מלאים בעוד ועוד מדפים וספרים.
נדדתי לי בין המדפים קצת כמו שיכור. לעתים מאושר כמו ילד בחנות צעצועים ענקית ולעתים בחרדה עצומה מהידע האנושי שנאגר כאן ואני לא מתחיל אפילו לגרד את קצה-קצהו. 
ופתאום גם הבנתי אחרת את ה-let there be light של ברקלי. גרמי המדרגות של אוסף הספרים הגדול ירדו מטה ולא עלו מעלה. כדי להשיג את הידע דורש ממך המבנה האדריכלי להיכנס עמוק יותר ויותר אל מעבה האדמה, כאילו מבהיר לך שהדרך למחקר עוברת בעבודה קשה. וממעמקי הידע נפרצו מפעם לפעם ארובות אור, שאת צורתן ראיתי פעמים רבות מבחוץ, אבל רק עכשיו הבנתי למה הן משמשות. ביום הן מכניסות פנימה אל הספרייה עצומה את אור השמש ובלילה הן מביאות את האור של הידע האנושי אל החוץ השומם. "יהי אור", מצווה הספרייה הזו, אבל לא בפאתוס ובפקודה אלא בנחת ובשלווה – פשוט כדי שלא יהיה חשוך.  

על ערב יום הכיפורים

רב רחומי חוזר הביתה (ספר האגדה, ע"פ כתובות סב ע"ב)

רַב רְחוּמִי הָיָה לוֹמֵד תּוֹרָה לִפְנֵי רָבָא בִּמְחוֹזָא,
וְהָיָה רָגִיל לָבוֹא לְבֵיתוֹ בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים.
פַּעַם אַחַת מְשָׁכוֹ תַּלְמוּדוֹ.
הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְצַפָּה לוֹ: עַכְשָׁו בָּא, עַכְשָׁו בָּא – וְלֹא בָּא.
חָלְשָׁה דַּעְתָּהּ וְנָשְׁרָה דִּמְעָה מֵעֵינָהּ.
הָיָה יוֹשֵׁב עַל הַגַּג, נִשְׁבַּר הַגַּג תַּחְתָּיו וָמֵת.

************************

לא ברור מתי בדיוק הפך סיפורו העגום של רב רחומי למוכר כל כך בתרבות הישראלית. נראה שלרות קלדרון, שעסקה במדרש הנפלא הזה בספרה השוק הבית הלב (כתר, 2001) ובנאום השבעתה כחברת כנסת (2013), היה בכך תפקיד משמעותי. אולי גם לאדמיאל קוסמן, שהציב את האגדה בהקשר רחב של גישות יהודיות עקרוניות לגוף וליחסים בין המינים (בין היתר כאן), הייתה בכך יד. אולם נראה שמעל כולם עומד הסיפור המניאטורי עצמו; שכן יש במילותיו הספורות עולם ומלואו של מתחים מורכבים: בין ארוס ולוגוס, בין איש לאישה, בין קיום העולם ללימוד תורה, בין אדם למקום לאדם וחברו, בין עולם המחשבה לעולם המעשה, בין המצפה לאחרים לפועל בעולם… ויש בו גם מבט מתוחכם על ערב יום הכיפורים.

מעצם טבעו ערב יום הכיפורים הוא זמן לימינלי – לא יום טוב ולא יום חול; לא טבוע בקדושת יום הכיפורים, אך עומד בסימן הציפייה וההתכוננות לו.  מבחינה הלכתית קבעו חז"ל את חובת הסעודה בערב יום הכיפורים ובהדרגה הוא הפך ל"קצת יום טוב". מבחינת הספרות העברית הפך ערב יום הכיפורים לזירה מרתקת של משא ומתן בין עולם החומר לעולם המעשה, בין העבר להווה. יותר מכולם היו אלו זלדה ויהודה עמיחי, אולי הירושלמיים ביותר מבין משוררינו, שהתעכבו על דמותו של (ערב) היום, וראו אותו בדמותם של אביהם הדומיננטי – אולי כייצוג לדמותו של האל האב העומדת במרכזו של יום הכיפורים עצמו.

על רקע זה ניתן לפרש מחדש גם את סיפורו של רב רחומי, תוך הדגשת ההיבט של הזמן – הדחיקה של ההתרחשויות הדרמטיות לשעות הספורות לפני כניסתו של היום הקדוש, הבחירה לייחד לאשתו ולעולם החומר רק יום אחד שחציו רוח וחציו חומר. מכאן עולה גם היבט נוסף (אם כי לא מרכזי במיוחד) – טבעו של ערב יום הכיפורים כנקודה מיוחדת בזמן. ובימים האחרונים אני עסוק דווקא בהיבט הזה, הופך בו והופך בו, ולא מפצח אותו עד הסוף.

*

לפני כמה שנים, בעיצומו של (עוד) מבצע צבאי בעזה נקלעתי לתקופת לימודים בניו-יורק. הלימודים עצמם מילאו אותי ברגשות מעורבים, אבל השתמשתי בשהות שלי בעיר היהודית הגדולה בעולם כדי לחקור עוד קצת את יהדות אמריקה ובעיקר את השבת שלה. כמעט עשור עבר, אבל מאז ועד היום אני מקדיש את השבתות שלי בארה"ב לאותה המטרה. השבת היהודית-אמריקנית מרתקת אותי. היא עומדת מבחינות רבות בהתרסה לעולם שבחוץ. "אם לא אעשה שבת, לא תהיה לי שבת", הסביר לי פעם רב יהודי-אמריקני, תוך שהוא מציב את אווירת השבת בישראל אל מול היעדרה במרחב הלא-יהודי. "בחרתי למקם את בית הכנסת שלי באחד הצמתים המרכזיים בעיר", הסביר לי רב אחר, העומד בראש קהילה צעירה ומבטיחה בעיר אחרת. "אני רוצה שהמתפללים יביטו על הרחוב, על התנועה והמסחר, ויגידו לעצמם – אני בוחר אחרת", הוא נימק בקבלת השבת כשאנחנו מביטים מלמעלה על המולת שעות השבוע האחרונות.

תחושת ההיעדר של מרחב שבתי מלווה יהודים אמריקנים רבים שאני מדבר איתם. "גם אם אשב ביום שישי בבית קפה לא כשר במרכז תל-אביב", הסביר לי פעם בקנאה אדם אחר, "אדע שנכנסה שבת". אבל בהדרגה למדתי שברוב המקומות דווקא יש שבת במרחב האמריקני הכללי. אנשים לא עובדים, הפארקים מלאים, האווירה הכללית נינוחה יותר – נו, שבת. אז מה הם בעצם רוצים, חשבתי לעצמי, ואז הבנתי שזו לא שבת – זו כניסת שבת.

במרחב הלא יהודי השבת לא נכנסת ביום שישי בערב, היא מגיעה בחטף – בהפתעה. אין יום שישי ברדיו, אין יום שישי בסופר, אין את ארוחת הבוקר הנינוחה של שישי ולא את הים הרגוע בשישי בצהריים. אין זמן לימינלי של מעבר, יש את עולם החול, אל תוכו פולש עולם הקודש במפתיע, בערבו של יום עבודה. בחורף, לא נדיר לראות אנשים שמגיעים לבית הכנסת ישר מהעבודה – לעתים עם תיק המסמכים, לא פעם בבגדי חול. שבת היא אמנם יום חופש, אבל שישי הוא יום עבודה לכל דבר.

*

קבוצת הואטסאפ של בית הכנסת אליו הצטרפנו הייתה בשבוע שלפני ראש השנה פעילה במיוחד וכך גם קבוצות הפייסבוק היהודיות של האזור. נראה שכולם התעניינו באותה שאלה יסודית – איפה אפשר למצוא לקראת החג עוגת דבש וחלה עגולה; שאלה שהחריפה כי ערב החג נפל במקרה על יום העבודה האמריקני, חג פדרלי בו עסקים רבים סוגרים את שעריהם (לינק). אני חייב להודות שקצת התפלאתי. כמי שמנסה לעשות קריירה מחקר ריטואלים וטקסים, מעולם לא ייחסתי חשיבות מיוחדת לחלות עגולות ולעוגות דבש. שני המנהגים הללו סווגו אצלי בעיקר לקטגוריית ה"איך להרשים את חמותך" והם נטולי עומק היסטורי או פרשני של ממש, כך שלא ממש הבנתי מה העניין.

אבל במהלך ראש השנה עצמו הבנתי. קשה לחשוב על מאורע חגיגי יותר בלוח השנה הישראלי-יהודי מראש השנה. ראש השנה בישראל פורץ מתוך המסגרת של בית הכנסת ויש לו נוכחות חזקה שלא קשורה בשום דרך להלכה או לבית הכנסת – בתורים בסופר, במבצעים בחנויות הבגדים, בחוברות המתכונים המלוות לעיתון, בריאיון החגיגי של ראש הממשלה, במצעד העברי השנתי ועוד. כל אלו נגזרים מקיומו של מרחב ציבורי יהודי. לעומת זאת, בוקר יום שלישי, היום הראשון של ראש השנה כאן, היה בוקר עמוס מאוד בדרכים. אחרי סוף השבוע הארוך נראה שכולם פשוט מיהרו לעבודה. בדרכנו לבית הכנסת לבושים בבגדי חג, אסף האוטובוס הצהוב את הילדים מהבלוק השכן לבית הספר. חלונות בית הכנסת הפתוחים לרגל הקורונה הכניסו כל העת את היום-יום של הרחוב לחלל התפילה – תקיעות השופר התערבבו בקולות מכונת הטיטוא המנקה את הרחוב, עם ראשיתה של תפילת "ונתנה תוקף" עבר רכב פינוי האשפה והטיל לתוכו ברעש גדול את פחי הפחיות והבקבוקים של הרחוב.

הסתכלתי סביבי באולם התפילה. נדמה לי שאיש פרט אלי לא שם לב לרעשים הקטנים האלו. השמיעה שלי הייתה סובייקטיבית לחלוטין, אבל מבחינתי הייתה זו סיכה שנתקעה בבלון. סימנים קטנים שמבחינים בין המרחב הפרטי והקהילתי למרחב הציבורי וצובעים את החווייה כולה בתחושה של זרות ושל מיעוט, או בקיצור…. בתחושת גלות.

ואז הכל התחבר לי. עוגת הדבש והחלה העגולה הפכו לחשובות כל כך פשוט בגלל היותן עוד אלמנט שמעצב את המרחב החושי ואת מרחב הזמן. במודע או שלא במודע, ההתרוצצות אחרי עוגת דבש וחלה עגולה פשוט יצרו, יש מאין, תחושה של קהילה וירטואלית בערב חג.

*

ערב יום הכיפורים היום ו(כמעט) לאף אחד ברחוב אין מושג. בשעת צהרים מתנהל בית הקפה היווני הקטן כרגיל. "נראה אותך מחר?" שואל אותי המוכר המקשיש כשאני אורז את החפצים שלי בזריזות ומבין שכבר מאוחר. אני מחייך לעצמי וממלמל משהו לא מחייב.

בעוד שעות אחדות ילכו אלפי יהודים אמריקנים לבית הכנסת שיהיו כנראה מלאים יותר מבתי הכנסת בישראל. במאמץ גדול, תוך מודעות עצמית גבוהה ייצרו לעצמם רבים מיהודי אמריקה יום כיפורים משמעותי, מגוון ומותאם לתפיסות עולמם. בניגוד לישראלים הם יעבדו קשה בשל כך וישיגו תוצאה מתוחכמת ומלאה בתוכן. אבל עד שיגיעו לבית הכנסת וישמעו את "כל נדרי" ומיד כשיצאו ממנו לא תהיה ליום נוכחות של ממש. כמה שלא יתאמצו את ערב יום הכיפורים הם לא יצליחו ליצור לעצמם.

פתאום התזכורת בטלפון מצלצלת, מזכירה לי שביום רביעי בערב צריך להוציא החוצה את הפחים לקראת פינוי האשפה. ערב יום הכיפורים.

על הבית: מחשבות בין הארגזים

בית חלומותי / נעמי שמר
בבית חלומותי אשר בראש גבעה
תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער
וחלונות שבעה וארובה גבוהה
בבית חלומותי אשר בראש גבעה

אל בית חלומותי המסויד לבן
הגפן תטפס ישר מן הבוסתן
חרוב גם תאנה יהיו לי כמובן
בבית חלומותי המסויד לבן

על בית חלומותי איני יודעת כלום
ככל חלומותי אפל הוא וחתום
ולי הוא מחכה בסבלנות אי שם
אולי בראש הרים, אולי על חוף הים

אולי הוא בית חומה נטוש ונעזב
אולי הוא צריף קטן, אולי מגדל שנהב
דבר אחד עליו ידוע לי עכשיו –
יגור בו איש אחד אשר אותי יאהב

************************

כמו רבים משיריה של נעמי שמר גם "בית חלומותי" נראה בהתחלה כשיר סתמי, ורק בקריאה שנייה מתגלה העוקץ. שמר כתבה לכאורה שיר נסיכות קלאסי על ארמון אגדי שממתין ומחכה לה. אבל האידיליה נסדקת בבית השלישי – לא רק שהיא לא יודעת כלום על פרטיו של בית החלומות, אלא שהוא "אפל וחתום", מילים חדות שרומזות לנו שהמסגרת של אגדת ילדים אולי מכסה גם על כאב. המסר הזה מתחדד בביצוע הראשון של נעמי שמר (1968) שמדקלמת את הבית במקום לשיר אותו. בביצועים הבאים שומרת שמר על הדקלום, אבל הביצוע הוא משחקי וקצבי הרבה יותר, אולי בהתאמה לילדים (למשל בביצוע הזה מ-1973, או בביצוע של צוות ההווי של הנח"ל, כנראה מאותן השנים); מבצעים אחרים נטשו את הפרשנות הזו לחלוטין (למשל בביצוע של דורית פרקש). כך או כך, בניגוד לאגדת הילדים, בית החלומות הוא לא ארמון עם אלף חדרים ואין בו מגדלים מחודדים, רצפות בוהקות או משרתים ומשרתות – הבית של שמר הוא לפני הכל… בית ביתי, מזרח-תיכוני משהו, שטובל בירק הבוסתן.

נדמה לי שלא סתם התעכבה שמר על הדימוי של בית החלומות ולא סתם הפכה אותו למין רעיון רחב של בית – אולי בית ישן ומוזנח, אולי צריף ואולי מגדל שנהב. שאלת הבית, על אחת כמה וכמה בית החלומות, נמצאת עמוק בשיח הישראלי. מההבטחה המשותפת של הימין והשמאל למעון (בגרסת ז'בוטינסקי) או לשיכון (בגרסת ההסתדרות), דרך מחאת האוהלים ועד העיסוק המתמשך של הישראלים ב(אי) יכולתם לקנות בית. אל כך יש להוסיף גם את החשבון ההיסטורי – החיפוש הישראלי אחר בית קבע כמענה לארעיות של הבית היהודי לאורך הדורות והיותה של ישראל בעבור ישראלים רבים מקום חדש ונטול עבר אישי-משפחתי. בניגוד למצב ברוב העולם, ישראלים רבים גרים בבתים חדשים, שכונות חדשות וערים חדשות ובישראל יש מעט יחסית שכונות רב-דוריות, שגרים בהם צעירים ומבוגרים. כל אלו הופכים את קיומו, מיקומו ואופיו של הבית לשאלה פתוחה והרבה פחות טריוויאלית. 

ועוד נדמה לי שבשלב מסוים בחיים כל ישראלי היה עסוק בשאלה הזו. בשבוע שעבר נפגשתי עם חברים מפתח-תקווה. מדהים היה לראות שאף אחד מאתנו לא נשאר לגור בעיר. עוד יותר מדהים היה לראות עד כמה כולנו עסוקים בשאלת הבית – בשאלה איפה לגור כראי לשאלות עומק של איזה חיים אנחנו רוצים לחיות.

 
*

אני חושב בימים האחרונים הרבה על בית ועוד יותר מזה על בית חלומותי. הבית בו הייתי רוצה להשתקע. כשאורזים את הבית, מפשיטים אותו מבגדיו. מורידים ממנו שכבה אחרי שכבה של פריטים, זיכרונות ואישיות. משאירים אותו גנרי עד כמה שאפשר, לבן, נקי, כלי קיבול ריק שמוכן לדייר הבא. וכך אני מרגיש בשבועות האחרונים, כאילו אני מגרד את האישיות שלי מהקירות ואורז אותה בארגזים ומזוודות. 

אלא שבמקרה שלנו הארגזים האלה לא ייפרקו בשנה הקרובה ולרשותנו עומדים רק 23 ק"ג של אישיות במזוודה. אנחנו נוסעים אל מעבר לים, לבית, עיר ומדינה שכל מה שאני יודע לומר עליהם בביטחון הוא שהם יהיו אחרים. התהליך הזה הוא תרגיל פסיכולוגי מורכב, ורסיה מורחבת על שלושה דברים שהיית לוקח לאי בודד; הוא גורם לך לשאול מהו בית ומוליד שוב ושוב את התשובה השחוקה שהבית הוא המקום בו גר מי שאוהב אותך. כמה קיטשי, כמה נכון, כמה מפחיד. האם הבית הוא לא הרבה יותר מעוד מסגרת מדומיינת שאנחנו בונים לעצמנו? מה זה אומר על היום יום שלנו? ומה זה אומר על כל אותם חפצים כביכול נטושים? אין לי מושג מה התשובה.

אני רק יודע שדווקא בנקודת הזמן הזו אני חולם יותר מכל על בית חלומותי, שתהיה בו אהבה, אבל לצידה גם קביעות, קהילה וחיבור עמוק יותר למקום. ולמה עכשיו? אני שואל את עצמי שוב ושוב, למה לא די לי בתועפות הסידורים הבירוקרטיים שגם ככה יש לי? מהיכן הדחיפות העצומה להוסיף לאריזות ולדאגות גם בית חלומות עתידי מדומיין יותר או פחות? אין לי מושג.

על הקורונה

התפרסם ב"הארץ", 28/10/2020
https://www.hum-il.com/message/1072700/

על ימים נוראים, אושר ושנה חדשה: מחשבות חצי אופטימיות

ארבע לפנות בוקר / רועי חסן

בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר מִתְחַלְּפִים.
אִמָּא מִתְעוֹרֶרֶת, אַבָּא
נִכְנַס לִישׁוֹן.
קְצָת לִפְנֵי יוֹצֵא לַמִּרְפֶּסֶת לְעַשֵּׁן,
יוֹשֵׁב עִם הַגַּב לַיָּרֵחַ וְרוֹאֶה
דֶּרֶך הַתְּרִיס
אִמָּא מְחַבֶּקֶת תִּינֹקֶת
טוֹפַחַת קַלוֹת עַל גַּבָּהּ
מְחַכָּה לִגְרֶפְּס.

אַנְשֵׁי אֱלֹהִים מִתְעוֹרְרִים עַכְשָׁו לִסְלִיחוֹת
בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. קְצָת לֹא נָעִים לִי
לְהוֹדוֹת
בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
אֲנִי מְאֻשָּׁר.

************************      

בלילה שבין שלישי לרביעי, ימים אחדים לפני ראש השנה, בא השיר של רועי חסן לבקר אותי והעלה בי את התהיה אם אני מאושר. 
הקטנה שלנו לא הרגישה טוב לאורך כל הערב, הבטן שלה התהפכה והגוף הקטן התפתל בחוסר נוחות. לאט לאט היא נרגעה, ינקה קצת ונרדמה בתנוחה החביבה עלייה – עם ידיים ורגליים פרושות לצדדים. ליטפתי לה את הראש עד ששקעה בשינה עמוקה ויצאתי למרפסת.

את הלילה בילינו בחדר קטן על הים, כשמולנו חוף מסולע ופראי שנראה כאילו לגמרי בטעות הושתל בישראל. חופשה שנקבעה מראש, ללא קשר לסגר, למתווים או לקפסולות; והפכה למעין פרידה מהעולם הנורמאלי בטרם אזלת היד (הנעלמה?) תכלא אותנו שוב כל אחד בביתו. מהמרפסת ניבט החושך ונשמעו רק הגלים. וסוף סוף, אפשר היה לעצור ולחשוב.  

בהתייחסות לשיר של רועי חסן הצביע עדן אביטבול (בעיני אחד הקולות היותר מעניינים שהתרבות הישראלית הצמיחה בשנים האחרונות) על הפער שבין "הימים הנוראים" ל"מהות של תשובה" שיש בה חזרה למקום רך יותר; כזה שלא מתבטא בחשבון הנפש המוסרני אלא בתשובה מאהבה – בהטבת השמיכה על גופו של הילד (קישור).
ואמנם אהבה, ובפרט אהבה לילד, משיבה אותך אל המהות הבסיסית ביותר ופעם אחרי פעם מציבה תשובה וממלאת באושר.
אבל באשר לי, לצד האהבה והאושר ההורות ממלאת אותי גם באחריות ובחרדה נוראית. והימים שאנחנו נמצאים בתוכם הם אמנם ימים נוראים. ימים של פירוק שיטתי ואכזרי של הסולידריות, של הממלכתיות, של החוק, של חובת הפרט כלפי המדינה ושל חובת המדינה כלפי הפרט. וההתפרקות הזו מהכללים והמוסר, האדם לאדם זאב והשתיקה, מחלחלת מהראש אל האיברים ומדביקה אותנו אחד אחרי השני.
מהמרפסת אני מסתכל פנימה על הקטנה ישנה במיטתה. לאיזה עולם הבאנו אותה? באיזו מדינה היא גדלה? מה נשאר מהרעיונות הגדולים של החברה שלה ושלנו? איזה עתיד אנחנו מבטיחים לה?

מצלמות ה"זום" שמכניסות את האחר אל ביתנו ואותנו אל ביתו של האחר מערבבות לבלי היכר בין האישי לציבורי, בין הפרטי לפוליטי. ובמחשבות הלילה גם אני מערבב בחבילת הקלפים שלי בין המחוזות הללו. בימים האחרונים החלו לזלוג קלישאות השנה הטובה מבעד לתיבת המייל ולהודעות הואטסאפ. הן מרגישות לי מילים ריקות ובאמת שאין לי כח אליהן. אבל כאילו בעל כרחי הן מעלות בי גם חיוך קטן, מאולץ. יש בהן שריד מן התום, מן הטוב, מן התקווה. הן מנותקות מהמציאות אבל גם מציעות מציאות אלטרנטיבית.

הלילה עובר וגם הלילה שאחריו, ובלילה שבין חמישי לשישי, ערב השנה החדשה, אני שוב מתעורר ומתבודד עם המחשבות.
הקטנה כבר החלימה, אבל זוגתי ואני חטפנו קלקול קיבה קשה. שוב בטן מתהפכת, אבל הפעם שלנו.
אחרי שהקאתי אני שוב לא נרדם. הלילה הופך לבוקר והאור עולה לאיטו. על השדה שבין עומר לתל-שבע נופל ערפל כבד מאוד ואני מנסה לגרור את עצמי אל הספה. שוב המחשבות מציפות אותי. איזו דרך לסיים את השנה…
עולה בי התקווה שיחד עם קלקול הקיבה והשנה המקולקלת אקיא מעלי את כל מה שמקולקל. כמנהג של הימים הנוראים האלה אני מרפרש את אתרי החדשות ומגלה נבואות זעם לשנה הקרובה. אַנְשֵׁי אֱלֹהִים מִתְעוֹרְרִים עַכְשָׁו לִסְלִיחוֹת, אני יודע. ואני תקוע מול אותן החדשות הרעות.
ולפתע ההבנה של חסן ואביטבול מתחילה לחלחל. טוב לא  יצמח מההתפלשות בימים הנוראים הללו. אסור להיות פסיביים, אבל חייבים לזכור – בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, הרוח הרעה תעבור מהארץ.
וכאשר אין יותר מה לעשות, צריך להביט קדימה ולנסות ולשכנע את עצמי ש"בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה אֲנִי מְאֻשָּׁר".
זו המשימה לשנה החדשה. הלוואי שאצליח.  

• 

• 

• 

• 

אנפות עפות וטנדר תקוע, צילומים מיום נשכח בשרות הצבאי, איפשהו באזור ניצנים.

על היהודים ועל ישראל: מחשבות על הנויה סינגוגה בארפורט

 וְ֠אַתָּה אַל־תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַעֲק֛וֹב וְשָׁקַ֥ט וְשַׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃     
אַ֠תָּה אַל־תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה כִּ֥י אִתְּךָ֖ אָ֑נִי כִּי֩ אֶעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָֽל־הַגּוֹיִ֣ם אֲשֶׁ֧ר הִדַּחְתִּ֣יךָ שָׁ֗מָּה וְאֹֽתְךָ֙ לֹא־אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֙יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ׃
(ירמיהו, מו, כז-כח; הפטרת "בא")

---

אחת לכמה שבועות אני מהרהר בהפטרה לפרשת "בא". לא בדיוק נושא ברומו של עולם להרהר בו, אבל לא שופטים אדם על הרהוריו, בטח לא בעידן שמחוזות ההרהור והדמיון מחליפים ביקור במחוזות אחרים שסגרה המגפה. החיבור של חז"ל בין הפטרה לפרשה הוא אינטואיטיבי. מאחר ובפרשת "בא" בא משה אל פרעה, נבחרה הפטרה בה בא נביא אחר (ירמיהו) אל מלך אחר (נבוכדנצר) ובישר לו דברים אחרים שאף הם קשורים במצרים (נפילתו של פרעה-נכה). שיבוצה של כל הפרשיה בתנ"ך נראה תמוה – מה לספר שאמור להתקדש לדורות ולפוליטיקה בין לאומית של לפני הספירה? האם המטרה היחידה היא שמחה לאיד על נפילת מצרים כנקמה על השעבוד ההוא? ואם כבר הוכנסה הפרשייה לתנ"ך מדוע לתת דווקא לה את הכבוד להיקרא בבתי הכנסת?ההרהורים האלו עלו בי בפעם הראשונה כשהכנתי את עצמי לקריאת ההפטרה בבית הכנסת של הקהילה הקטנטנה בארפורט. מאז הם שבים ועולים בי כשאני חושב על החבורה הקטנה של בני קבוצת הסיכון שהמפגש השבועי בבית הכנסת, הקידוש הקטן והשיחה ברוסית מתובלת יידיש האירו את חייהם. איך נראית הקורונה מבחינתם? מה הם עשו בשבתות הרבות בהם היה בית הכנסת סגור? איך האנשים האלה שגם ככה מרוחקים מסביבתם עברו את תקופת הריחוק החברתי?

---

את פרשיית הנבואה לנבוכדרצר הבבלי מסיים ספר ירמיהו במילות נחמה ועידוד לעם ישראל. חוקרי המקרא די בטוחים שפסוקים אלו לא היו חלק מן הנבואה המקורית של ירמיהו והולחמו לטקסט בדיעבד. הכנות מחייבת להודות שגם מנקודת מבט מסורתית אלו לא מילים מקוריות במיוחד – למעשה שני הפסוקים הללו כבר הופיעו, בנוסח זהה בפרק ל' (פסוקים י-יא). התחושה היא כאילו באו הפסוקים האלה במענה על התמיהה של שומעי לקחו של הנביאו (או של אלו שהאזינו לדברים מפיו של עורך הספר). אלו שאלו – רגע, אבל מה איתנו? איפה אנחנו בכל הסיפור? וזה ענה להם תשובה מן המוכן.

ובכל זאת יש חגיגיות רבה בפסוקים האלה שטעמי המקרא מעניקים להם נופך של הצהרה רמה. יש בהם נחמה עמוקה והבטחה לעתיד וגם הימנעות ראויה לציון מהתחנפות – וכל אלו לא דברים של מה בכך. הקריאה של הפסוקים בארפורט דווקא, בבית כנסת שחרב ונבנה וחרב ונבנה, על אדמת נכר שהיא בבחינת "אֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם", הרטיט אצלי מיתר או שנים. אני מודה – את הקריאה סיימתי עם יותר מדמעה אחת בזווית העין וללחיצות הידיים (כן – פעם לחצו ידיים בין אנשים) עניתי ביד רועדת. 

---

בקידוש לאחר התפילה מתקיימת שיחה בארבע שפות – רוסית, גרמנית, יידיש ועברית. 

הם לא רגילים לקריאה כמו שלך הבהיר לי בן-שיחי שהגיע לעיר לגמרי במקרה לרגל עבודתו לפני שנים אחדות ומאז נשאר. נדמה לי שהוא והרב הם היחידים בחדר שרוסית אינה שפת אימם.

לא לגמרי הבנתי, אמרתי, קראתי בטעמים אשכנזים רגילים.

כן, הוא אמר, אבל החיתוך דיבור שלך הוא לגמרי ישראלי, ואתה קורא את ההפטרה כמו סיפור – אתה מבין במה מדובר.

אני חוזר להרהר בקריאת ההפטרה – מי מהנוכחים הבין את התוכן הדרמטי של הדברים? האם מבחינתם דיברתי לטינית, שפה מתה שרק את צליליה הם מזהים? איך אפשר ליצור מחויבות לחיים יהודיים במצב כזה? והאם הם מצליחים להבין את המסר?

את הפוליטיקה של השפות הסבירה לי בביקורי הראשון בקהילה שותפתי להרפתקאות בית-הכנסת, פרופ' ג'ודית פרישמן מהולנד. בית הכנסת הוא יותר אורתודוקסי מרפורמי (להגדרות כאלה אין משמעות בקהילה כל כך קטנה היא הבהירה) ולכן התפילה מתנהלת בעברית. הרב הוא עובד מדינה הנושא בתפקיד רשמי ולכן הדרשה וההתנהלות מסביב לתפילה היא בגרמנית. ואילו הציבור מורכב כולו מיהודים שהיגרו ממדינות חבר העמים לשעבר – המבוגרים שבהם מגלגלים על הלשון יידיש עסיסית והרוב מדברים רוסית.

זו קהילה של מיעוט בתוך קהילת מהגרים והתמהיל הזהותי הוא קוקטייל יהודי-רוסי-גרמני. אני מניח שהגיל הממוצע בבית הכנסת נע סביב השמונים. נראה שהצעירים עסוקים מדי במשימת ההשתלבות שלהם בחברה הגרמנית מכדי לשאת על-גבם זהות נוספת. נראה שהמבוגרים עסוקים מדי בלהגן על אזור הנוחות שבראו לעצמם מכדי להתאים אותו לצעירים. המפגש בפירוש מסב לנוכחים אושר, חשיבותו מבחינתם היא בעצם קיומו. אבל האם הזהות הזו היא ברת-קיימא? האם היא עוברת לדור הבא? מי יפקוד את בית הכנסת אחרי שדור המדבר ילך בדרך כל אדם?     

---

החיים בישראל בחודשים האחרונים מדאיגים אותי מאוד. נראה שאנחנו רק מתחילים לשלם את המחיר הישיר על הפירוק השיטתי של המוסדות הממלכתיים ושהפלונטר הפוליטי רק יחריף את התהליך. אבל אחרי הכל ולפני הכל ישראל היא השפה שלי. היא המולדת, היא הבית. ההשלכות של חיים בגלות כבדות מדי ודווקא לכן אני (עדין) לא ויתרתי. את הדייסה שבישלנו בבחירותינו נאלץ לאכול – אבל בסוף הדרך ממתינה גם נחמה. 

מחשבות על הורות 2: ללמוד להיות אבא

התפרסם במגזין "גלויה", 14/06/2020:

https://gluya.org/parenting-partnership-right-after-birth/