באין חזון? על המצב הביטחוני והמחיר – מחשבות אמריקאיות, חלק א'

מי שלא היה בתקופת האבן / יהונתן גפן

מי שלא היה בתקופת האבן
לא יודע דבר על תקופת האבן
הוא יכול לשמוע מיליון סיפורים על אבנים
הוא יכול ללמוד שבע שנים את מדעי האבן
הוא יכול לאכול אבן
אבל הוא לא יכול להרגיש.

מי שלא אוהב מנגו בתקופת המנגו
אוכל מקופסאות בתקופת הקופסאות
מי שלא נודד בחולות בתקופת הים
שרוי תמיד בעיצומו של חורף חם
אולי נרדם
אולי כותב שירים.

מי שלא כותב שירים בתקופת השירים
אין לו מה לחפש בשיר הזה בתקופת החיפושים
הוא יכול לדקלם מיליון שירים
הוא יכול ללמוד שבע שנים את מדעי השיר
הוא יכול לאכול שיר
אבל הוא לא יכול להרגיש.

*************************

אני יושב על המרפסת של קן ושותה קפה בטעם דלעת, ככה זה בימים האלה שלני האלווין הכל בטעם או בצורת דלעת, וגם מכונת השיווק של סטארבקס נרתמה למשימה. קן שמארח אותי באדיבות הוא מימוש מעניין של החלום הניו-אינגלנדי. בית עץ ישן, עצים זקנים שמאדימים עם הסתיו וחיים פשוטים ובסיסיים מאוד. על כורסא במרפסת, כשרוחות הסתיו הקרירות מלוות את היום אל קצו קשה למצוא סיבה לדאגה בעולם.

קן, כנראה כמו רוב הניו-אינגלנדים לא באמת מכיר (או מעוניין להכיר) את המזרח התיכון על בעיותיו השונות (קישור). בחיוך הוא מצביע על הירוק-האדום הבלתי-נגמר הזה ושואל בחצי חיוך, "למה לריב כשזו האופציה החלופית?"; ובעוד הוא מדבר וריח מתוק עולה מהמקטרת שלו, מגיע עוד "דיווח ראשוני", מ-ynet, עוד אירוע. "אני מבין ממך שלא שקט אצלכם", הוא מעיר, "כאן תמיד שקט".
אתמול, כשהלכתי במרכז ה-"עיר" (למעשה צבר אוניברסיטאות וקולג'ים שהתחבר איכשהו לרצף עירוני), חשבתי שהנה אני מצליח סוף-סוף לראות סדק בשלווה המקומית – מכוניות משטרה חסמו גשרים ורחובות בסביבת הנהר, ארבע כבאיות עצרו מסביב וזרנוקי המים הופעלו במלוא העצמה. הנה, אמרתי לעצמי, גם להם יש צרות משלהם, והתקרבתי לאזור. לקח לי כמה דקות לגלות שמדובר במיצב ניסיוני של סטודנט ב-RISD המפונפן (קישור) ושכל המטרה היא לתפוס בעדשת המצלמה את נקודת המפגש בין ארבעת זרמי המים החזקים. לא משעמם כאן, תיאטרון מצוין, אמנות ניסיונית ומסעדות פיוז'ן. אבל שקט. ממש ממש שקט.

השיחה עם קן ממשיכה, מסלול חיים מעניין קריירה רוגעת, ואני בתוך החשיבה בין הפה לשם, בין האופציה הממומשת בישראל, לאלטרנטיבה אותה חיים כאן, באותו חלק של העולם בו מרדכי עמנואל נח הציע להקים גרסה רוגעת של מדינת ישראל לפני משהו כמו מאתים שנים (קישור).

מדינה יהודית אמנם אין פה, אבל אופציית החיים כאן קסמה ללא מעט יהודים שהם כ-1% מתושבי המדינה הקטנטנה וקשה להתעלם מהנוכחות ומהמוסדות שלהם (קישור), וגם אם המדינה הקטנטנה הזאת היא ייצוג קיצוני, נדמה לי שחיפוש דומה אחראי גם לגידול המתמיד בקהילה הישראלית בארצות הברית – הישראלים אמנם מעידים שהמצב הביטחוני אינו משפיע על רצונם לעזוב את הארץ (קישור), אבל מחקרים מראים כי הוויתור על השקט הוא אחד הגורמים המרכזיים שמניע אותם מלחזור (קישור).

אלה שני עולמות, מהבהבת מולי ההבנה ומאיפה שהוא נשלף הזיכרון של השיר של יהונתן גפן על תקופת האבן ותקופת המנגו, מגרה את התאים האפורים. אנחנו תקופת האבן, אני חושב, והם לעולם לא יוכלו להבין אותנו, כי הם אוכלים מנגו מקופסאות וכי מותר לפנות כאן ימינה באור אדום וכי האוויר של האוקיינוס שונה.

אבל עם שינויי הצבע של הרחוב, מאדום-לסגול-לכחול, גם ההבהוב בראש שלי משנה את צבעיו. אני חושב שבעצם אנחנו היוצאי דופן, החיים בתקופת האבן, אלה שלא מבינים וכנראה לעולם לא יוכלו להבין את מהות החיים, את הרוגע הטוב הזה.

וזה בין משעשע לטראגי, כי החזון הציוני של בניין המדינה (עליו בעצם באתי לדבר כאן), איחל לעצמו מציאות הרבה יותר דומה לזו של ניו-אנגלנד מזו שאנחנו חיים בה. וכשאתה רואה שתי האלטרנטיבות ניצבות האחת מול השנייה, מרחפת שאלת הלמה כאיזו שמש צורבת שאין מפניה מפלט. הרי החיים של קן הם הנורמליים, לא העדכונים מישראל שמציעים לי מדריך להגנה עצמית ומספרים לי איפה לקנות גז פלפל.

הרי המחיר שאנחנו משלמים על החיים המטורפים האלה הוא עצום. לא – לא המחיר בחיי-אדם, גם לא המחיר הכלכלי; המחיר של חוסר השקט הפנימי, המחיר של חוסר הנורמליות, המחיר של ההתמקדות במה שמכונה בטיפשות "החיים עצמם", המחיר של זניחת החזון.
והזניחה הזו של החזון, הבריחה משאלות היסוד, הקידוש של מה שהיה הוא שיהיה, יוצר מעגל סגור ומייאש. כי בלי חזון אי אפשר לענות על הלמה ואי-אפשר להנמיך סוף-סוף את גובה הלהבות; וכאשר התותחים רועמים והלהבות עולות לגבהים עצומים התשובה על הלמה הזה נדרשת במיוחד.
וזה פתאום בולט לי במיוחד כי הגעתי לכאן כאורח של ועידה לא ממש-אופטימית שעוסקת בג'נוסייד ומיקדתי בהרצאה אופטימית (אני מקווה) את הזרקור על החזון הציוני שמצליח אחרי השואה לרתום באופן פרודוקטיבי את הנראטיב לכיוונים של בנייה.

פעם אחרי פעם אני חוזר בכתיבה ובמחקר שלי לאותה נקודה, לחזון שמגנט אליו את ההמונים, שהצליח לבנות אומה ולכונן אותה על ערכים יהודיים-הומאניים. חזון שנתן פעם טעם לחיים בישראל ונראה כאילו המציאות הביטחונית (והפוליטית?) של השנים האחרונות שחקה אותו עד דק, למרות שבעבר מציאויות ביטחוניות קשות בהרבה חישלו אותו.
אבל בלי החזון הזה, שמושתק ונשחק ומוחלש ומוקטן ונצחק ונדרס ונדקר ונרצח ונרצח ונרצח ונרצח, אין להכל טעם. בלי החזון הזה, אם מה שחשוב הוא רק "החיים עצמם", אז החיים כאן נוחים יותר.