על ירושלים, מתווה הכותל והצלחות חינוכיות

לְכָל אֶחָד יְרוּשָׁלַיִם / נתן יונתן

לְכָל אֶחָד יֵשׁ עִיר וּשְׁמָהּ יְרוּשָׁלַיִם
שֶׁהוּא אוֹלֵם לָהּ חֲלוֹמוֹת
עַד שֶׁתַּעֲלֶה בָּהָר פְּרִיחַת הַלַּיִל
לְהָאִיר לוֹ בַּעֲרֹב יוֹמוֹ.

לְכָל אֶחָד יֶשְׁנוֹ מָקוֹם בִּירוּשָׁלַיִם
שֶׁהוּא קוֹרֵא לוֹ אַהֲבָה
כְּשֶׁיָּבוֹא בַּסּוֹף יָחֵף וְקַר אֵלַיִךְ
יִמְתְּקוּ הָאוֹר וְהָאָבָק

יֶשְׁנָהּ עַצְבוּת וּשְׁמָהּ דּוֹמֶה לִירוּשָׁלַיִם
וּבִנְגִינַת צְלִילֵי פַּעֲמוֹנִים
שִׁיר אַחֲרוֹן יֵרֵד מִגֹּבַהּ מִגְדָּלַיִךְ
לְנַגֵּן אֶת שְׁמוֹ בָּאֲבָנִים.

מֵעֲפָרֵךְ יְרוּשָׁלַיִם
יָאִירוּ לוֹ פִּרְחֵי הַלַּיִל.

 

האמת היא, גם אם במבט ראשון נראה הדבר מפתיע למדי, שהעיסוק המתמשך בהסדרי התפילה בכותל המערבי מהווה את אחת ההצלחות הגדולות של מדינת ישראל. הצלחה שעל ממדיה לא נוטים לדבר ושאת השלכותיה כנראה שאיש לא לקח בחשבון.

לא לחינם דווקא הסוגיה הזו, הסמלית בלבד, תופסת את תשומת הלב הציבורית בישראל. לאורך שבעים שנות מדינה, עלו וירדו סוגיות שונות ביחסי ישראל תפוצות; אך מעטות מאוד מתוכן הגיעו לעמוד השער. העניין הוא שהסדרי הפילה בכותל מעניינים יותר ויותר ישראלים ולאו דווקא כי הם רוצים לחזק את הקשרים עם בני הדודים ממנהטן.

הרבה השתנה בעשור וחצי האחרון בכל מה שקשור ליחסם של הישראלים לכותל המערבי. לפני כשתיים-עשרה שנים, בעת שכיהן כשר לענייני ירושלים, חשף נתן שרנסקי כי 50% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל לא ביקרה מעולם בירושלים. נתונים אלו הצטרפו לנתונים אחרים שנאספו בצה"ל וגילו שכשליש מהטירונים הכלל-צה"ליים לא ביקרו בכותל מעולם.

כותרות העיתונים (ובעיקר אלו הדתיים) זעקו כנגד הנתונים המביכים ועודדו תהליך של עיסוק בנושא; ואכן משרדי הממשלה, צה"ל ופילנתרופים שונים פתחו את הארנק. לא חלף זמן רב עד שמערכת החינוך הממלכתית, חיל החינוך, תנועות הנוער ואפילו המתנ"סים המקומיים החלו להציע ימי סיור חינם בירושלים ובשיאם ביקור חגיגי בכותל המערבי.

ביולי 2009, זמן קצר לאחר מינויו, הבטיח שר החינוך גדעון סער "לוודא שתלמידי ישראל, גם במסגרת בית הספר היסודי, גם במסגרת בית הספר התיכון, מבקרים בירושלים" (21/07/2009). למרבה ההפתעה הוא עמד במילתו, הוכחה לכך שכשבאמת רוצים לקדם משהו "גם מטאטא יורה", כמאמר הפתגם היידי החביב. גם השינויים המהותיים במשרד החינוך בתקופות סער – הרב פירון – בנט, לא הצליחו לבטל את התכנית.

"הקרן למורשת הכותל", גוף ממשלתי בראשו עומד רב הכותל, הפכה לאחד מארגוני החינוך היעילים ביותר בישראל. הקרן מציעה מערכת ידידותית וחינמית של טקסי בר-מצווה בכותל, אטרקציות תיירותיות העושות שימוש בטכנולוגיה מתקדמת, מחירי ביקור מוזלים וטיולים בחינם לבני נוער, עולים חדשים, קשישים, ניצולי שואה ועוד. כל אלו הביאו לאתר אלפי ישראלים שיתכן ולא היו מבקרים בו אילולי כן.

אז הנה, המוני בית ישראל עולים לירושלים, מבקרים בכותל ולפתע הנושא מעניין אותם – הם עוד לא יוצאים להפגין ברחובות, אבל אכפת להם. הכותל הוא לא אתר ערטילאי שנמצא מעבר להרי החושך, אלא מקום ממשי שנקשר עם חוויות וזיכרונות אישיים.

הישראלים הללו לא בהכרח מזדהים עם הרפורמים או הקונסרבטיבים, אבל הם ודאי לא רואים באתר הלאומי בית-כנסת שמרני שאת ניהולו ניתן להפקיד בידיהם של החרדים. הישראליות הללו לא בהכרח משכימות קום כל ראש-חודש ונלוות לנשות הכותל, אבל הן בהחלט זוכרות (ונראה שלא בחיבה רבה) שהן נאלצו לעמוד על כיסא פלסטיק בשמש הקופחת כדי לצפות בבר-המצווה של בניהן כי מישהו הגביה להן את המחיצה.

כך, לאור הצלחה יוצאת דופן של תהליך חינוכי הופך הכותל לנושא "חם" שלא יורד מסדר היום; הקרן למורשת הכותל שנאבקת על צביונו האורתודוקסי של האתר רצתה להפוך אותו לבית של כל יהודי ולרוע מזלה היא דווקא הצליחה. כך, גם התנועה הרפורמית שבהגות התאולוגית שלה מסתייגת מאוד מקשר עם אבנים מסוג כלשהו הופכת לחלק מהמאבק; כך הופך דיון במנהגי התפילה של זרמים בעם היהודי, לנושא מרכזי. צריך להבין עד כמה זה יוצא דופן: נושאים כמו ביטול עבודות תשתית במיליוני שקלים בשבת, הפרדה דה-פאקטו של אוטובוסים בניגוד לפסיקת בית המשפט ודיון עקרוני באשר לתנאי השילוב של חרדים אקדמיה, גירדו לרגע את התודעה הציבורית ונעלמו, הדיון בהסדרי התפילה בכותל לעומת זאת כאן בשביל להישאר.

ועבורנו, הישראלים הממוצעים, דתיים, מסורתיים וחילונים, זה פשוט נהדר. לא רק כי יש כאן הדגמה מופלאה לאופן בו ללקחים ומסרים חינוכיים חיים משל עצמם, לא בהכרח כי יהיו לדבר תוצאות מעשיות; אלא כי סוף-סוף נוצר חיבור אותנטי בין ישראליות ליהדות. כפי שמעידים באופן עקבי הנתונים, הישראלים מרגישים יהודים יותר, אבל זה ממש לא אומר שהם מוכנים שמישהו אחר יגדיר להם "מהו יהודי".