כשהירוק הוא ירוק מאוד, מחשבות מדבלין

לְמָחֳרָת / לאה גולדברג

הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד.
וְהָאָפֹר הַיּוֹם אָפֹר מְאֹד.
וּקְצָת שְׁחוֹר וְאֵין לֹבֶן בּעִיר.
וְהַנִּסְעָר הַיּוֹם נִסְעָר מְאֹד.
וְהֶעָבָר הַיּוֹם – עָבָר מְאֹד.
וּקְצָת עָתִיד. וְאֵין הוֹוֶה בָּאֲוִיר.

וְעוֹד לֹא קַל לִנְשׁוֹם, וְעוֹד לֹא קַל
לַחְשׁוֹב מוּל זֶה הָרוּחַ הַנִּפְתָּל.
וּמְאֹד לֹא פָּשׁוּט לְחַכּוֹת.
הַסְּעָרָה נוֹגַעַת בָּרִיסִים,
וּמִשְׁתַּבֵּר כָּל רֶגַע לִרְסִיסִים.
אַךְ הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד

*************************

ימי ציון נוטים להגיע בזוגות. לפעמים אותו אירוע עצמו נזכר בדרכים שונות (נכבה ועצמאות) ולפעמים אלו שני אירועים נפרדים שדרכי ההיסטוריה צימדו בסמיכות זמנים (שלח את עמי וששת הימים). במקרה האירי הקשר בין יובל המאה לשני האירועים המצויינים השנה הוא מורכב במיוחד. שנת 1916 היא אחת השנים המעניינות ביותר בהיסטוריה האירופאית ובהקשר האירי אחת השנים השנויות במחלוקת עמוקה ביותר; והנה שומה על סוכני הזיכרון האירים לציין שני אירועים הפוכים לחלוטין ולהזכירם בנשימה אחת.

הימים הם ימיה הקשים של מלחמת העולם הראשונה. בקרב על הסום, אי-שם בצפון צרפת (קישור) לחמו האחת כנגד השנייה 50 דיוויזיות בריטיות וצרפתיות אל-מול 51 דיוויזיות גרמניות. המספרים פנטסטיים. דיוויזיה (אוגדה בעברית) מונה למעלה מ-10,000 חיילים, מה שאומר שאל העמק הלא מאוד גדול נקבצו למעלה ממיליון חיילים, למעלה מחצי מיליון לוחמים בכל צד; ואלו התחלפו מפעם לפעם, תוגברו בעתודות וכו'. רק לשם הפרופורציות כדאי לציין כי גם אם יקבץ צה"ל את כל אוגדותיו, בסדיר ובמילואים ויכפיל בארבע לא ניתן יהיה להגיע למספרים העצומים האלה. הניסיון של מדינות ההסכמה שכוחם הורכב ברובו מחיילים בריטים לפרוץ את הקווים הגרמנים עלה במחיר של לא פחות 623,907 הרוגים והשיג התקדמות של לא יותר 7.5 ק"מ.

בראשית המלחמה תמכו האירים בלב שלם בהצטרפותה של בריטניה ללחימה. 200,000 אירים נחתו עם חיל המשלוח הבריטי ביבשת האירופית. לצד הדיוויזיה ה-36 של אלסטר (קישור) הוקמו שתי דוויזיות איריות נוספות, ה-10 וה-16; שלושתן מילאו תפקיד מכריע בקרב על הסום ושילמו מחיר דמים כבד.

אולם בעוד אחיהם נלחמים בחזית ניצלה את ההזדמנות קבוצת לאומנים קיצונית כדי למרוד בבריטים השקועים בבוץ האירופי. המסקנה הלא מוסתרת של המורדים הייתה ש-"אסונה של בריטניה היא הזדמנותה של אירלנד" ותוך כדי שיתוף פעולה עקיף עם גרמניה הם הובילו מרד כושל שהיה למעשה (עוד) מלחמת אזרחים אירית, אחת מני רבות.

היו למורדים כמובן גם את הסיבות שלהם למרוד, אבל צודקים ככל שיהיו השורה התחתונה עומדת בעינה: הניגוד בין שני הזיכרונות ההיסטוריים לא יכול להיות גדול יותר, קשה להעלות על הדעת איך הם יכולים לעלות בקנה אחד, אבל איך אומרים? עובדה. הקרב על הסום והמרד בדבלין מוזכרים יחד, כשני צדדים של אותו מטבע, כהתרחשות היסטורית קוהרנטית. עד שנות השבעים צויינה מרידת 1916 (המכונה "מרידת חג הפסחא") במצעד צבאי של הצבא האירי, צבא שמורשת הקרב המרכזית שלו היא הקרב על הסום. כיום רתומה ממשלת אירלנד, המנסה נואשות לעורר רגש לאומי באוכלוסייתה המידלדלת, לפרויקט הנצחה רחב היקף שכולל סיורים, מיצגים, מוזיאונים, שלטי חוצות, ספרים, סרטים, הצגות תיאטרון ועוד, כל אלו רותמים את מיטב הטכנולוגיה של שימור הזיכרון ומספרים את הסיפור של 1916 על שני חלקיו, אבל מתעלמים מנקודה אחת… שני החלקים האלו לא עולים בקנה אחד אחד עם השני.

במשך כמה ימים עברתי בין אתרי הזיכרון האירים הרבים, ביקרתי בגן הזיכרון לחללי הצבא האירי, במוזיאון המלחמה הלאומי, במוזיאון החדש בבניין הדואר המרכזי, בפינות ההנצחה המסחריות בחנויות הספרים ובכולם ללא יוצא מן הכלל מצאתי סיפור ירוק מאוד וסיפור אפור מאוד, הכל עבר מאוד, מעט עתיד והווה נעלם. לוקח קצת זמן להבין שזו בעצם לא רק 1916, שנחשף כאן מאפיין תרבותי עמוק ומקיף הרבה יותר בקיום האירי שחווה את עצמו בצבעים עזים – במוזיקה קצבית ובדיכאון קיומי, בטבע ירוק בוהק ובאפרפרות שגם שמש הקיץ מתקשה לגרש. למעשה גם עצם הרגשות הלאומיים העזים והצורך לחגוג ברוב טקס את 1916 ממחיש את הנקודה הזו. קשה לחשוב על מדינה יותר ליברלית מאירלנד שהמערכת הפוליטית שלה מורכבת ממרכז, שמאל ושמאל קיצוני, ליברליות שעולה לישראל באיבה לא לגמרי מוסבר ודי ארוכת שנים. בו-בעת קשה לחשוב על מדינה עם רגשות לאומיים עזים יותר, עזים עד כדי סובלנות מפתיעה למעשי הטרור של המחתרות האיריות, עזים עד כדי התעטפויות תכופות בדגל וצביעה של כל דבר בירוק-כום הלאומי. הליברליות של אירלנד עזה, הלאומיות שלה עזה והן שוכנות האחת לצד השנייה.

אחדות ההפכים הזו מתקיימת גם בכל האמור לדת. הקתוליות היא חלק עמוק מהזהות האירית. פרנק מק'קורט עשה קריירה מתיאור המוסרניות האירית-קתולית שסגרה עליו כנער צעיר בלימריק (קישור), ההפלות אסורות עדין לפי החוק האירי וגם באמצע היום וגם בעיר הגדולה מלאות הכנסות במאמינים שיורדים על ברכיהם וקובעים תור לווידוי. כל אלו לא הפריעו לאירים לאשר ברוב קולות לפני חודשים אחדים נישואים גאים, בעוד מדיניות דתיות הרבה פחות (לכאורה) כמו גרמניה טרם אישרו זאת גם כיום. הליברליות הדתית חיה לצד הקתוליות, האנשים ליברלים וקתולים והכל מאוד.

    

אלא שהקיום המאודי הזה שהוא ללא ספק קוסם למדי אם אתה תייר קצת מקשה על האירים עצמם. אירלנד העצומה והיפה ריקה מתושבים, או כפי שניסחה את זה יפה פרשנית ילידת המדינה, "מייצרת את בניה לייצוא" (קישור). הגירה האירית לא הסתיימה ברעב תפוחי האדמה, גם לא במלחמות העולם או בתום (הסיבוב הזה) בקרב הדמים בצפון אירלנד, האירים ממשיכים להגר (קישור). למרות הדמיון לאירופה, ההיסטוריה הייחודית של אירלנד לא הפכה אותה לעוד מדינה שלוה עם נופים ציוריים ולא מאפשרת לה כמו אחיותיה האירופאיות להתמקד בהווה. בניגוד לעבר אין רעב באירלנד, גם משבר הנדל"ן של 2008 כבר מאחוריה, אבל היא עדין לא מצליחה להיות אבן שואבת ובקושי רב ממתנת את ההגירה השלילית. ואחרי מבט מקרוב על הניסיונות הנואשים האלה לספר את הסיפור ולשמר את הזיכרון המשוסע, אני תוהה אם זה לא ה-"מאוד" הזה שהוא מרכיב אירי בסיסי כל-כך שבו טמון השורש. הצעירים האירים רוצים לחיות ולשתות את הגינס בסבבה שלהם, קצת נמאס להם המאוד הזה.

ואולי… רק אולי יש גם משהו במסר הלא-מילולי הזה אותו הם מבטאים. אולי זה באמת בעייה לחיות כשאין הווה באוויר, כי לא קל לנשום והירוק הזה שהוא ירוק מאוד? זה לא באמת עוזר. ולא, אני לא רומז בעניין הזה רק לאירלנד.